מאידך

האם הגענו אליה במקרה, אל האישונת הזאת, במקום חסר התוחלת ההוא בשולי השוק של שכונת התיקוה?. כל כך קטנטנה, שדופה וגמדית ממש, קשישה, בוהה כמו מעבר לנו, מעל השולחן הקטן. הסיגריה המגולגלת במהודק אחוזה ביד שלה בזוית כלפי מעלה, כאילו חשוב ומועיל להיאחז דרכה במשהו, משהו שבכל זאת, נניח, ישנו. טיפסנו לאט, מהססות, את שתי המדרגות הנמוכות, והתישבנו, שתי ענקיות עבות בשר לעומתה, על כסאות הפלסטיק שליד אחד השולחנות הקטנים. הבירור מה יש אצלה לאכול נסתם באיבו עוד קודם, עם בדל השאלה שהצלחתי איכשהו לבטא ושייטה בחלל הריק של המקום לא מקום בו לא היתה נפש חיה מלבדה, עוד טרם העליה הממוגנטת במדרגות. העיניים נתקלו בסיר לא גדול, בפינת מה שנראה כמו מטבח. "סביח" - ענתה אחרי הפוגה ארוכה. הבטנו אחת בשניה, כמו מתנצלות בשם העולם זו כלפי זו, העיניים בורחות אל חנות המכולת ההומה מעבר לכביש.  "מה קאלימתו?" היא תובעת עכשיו לדעת, עומדת מאחורינו, בין כירה חשמלית קטנה למקרר ישן, מחצית גופה העליון מוטה כמו קש מעוקל בזוית קדימה ומעט הצידה. בידיים מורמות היא יוצקת חומוס "אחלה" מקופסה אל הפיתה, מכניסה חציל מבושל מראש, אלוהים יודע ממתי, ביצה שהיא מועכת היטב וחמוצים, שלא הצליחו להישאר אחר כך בפה. "טעים?, טעים?" שאלה, מביטה בנו חוצות כדי לחלוק את הגוש הטפוח בסכין הקהה שהגישה לנו, מבויישות, מביטה בי נוגסת במחצית, בזהירות בה נוגסים בתפוח זהוב במיוחד.