מאידך

 "אני כבר יעשה לך כזה".
מין משק אוטרקי. זה היה הראש שלה, של סבתא שלי, שיצא אצלה שהתפירה הצילה אותה גם במובנים
פיזיים, בזמן שהיה צריך לשרוד ולתת תמורה על מחבוא למשל, בדרכים במלחמה, וגם מאוחר
יותר, במובן פחות מחויב המציאות, בעניין שלנו, הקשר עם הנכדים: היא ידעה מראש שהיא רוצה להשתמש
במוצרי החנות הזאת רק בשביל הרעיון. שצריך להמנע מקניות, ליצר לבד. יש בד. יש אנחנו,
ויש הם, העולם שרוצה לסדר אותנו, אבל אנחנו כבר ניקח את הדברים לידיים.

הייתי בת שמונה וחצי, תשע. היא לקחה
אותי ברגל במעלה רחוב דרך הים, למרכז הכרמל, שם הסתכלנו בחלון הראווה של חנות בגדים.
"תראי מה יפה לך, אני כבר יעשה לך כזה, עוד יותר יפה". נכנסנו לזירה של הפשע
ואני מדדתי. כך הפכתי לשותפה לכל דבר בפשע: כך כתבתי ביומן שלי: "המוכר חשב
שאני רוצה לקנות אותה ולא ידענו איך להפטר ממנו, אז סבתא אמרה לו שזה לא מצא חן
בעיני".