מאידך

הוא איך שאת קוראת עכשיו לכל התקופה הזאת בחייך. אין לזה קשר אליו, אבל עדיין, הקריאה על שמו היא מאמץ השפתיים להצמד זו אל זו ללא זכרון כאב היניקה הריקה. ביטול הקריאה הזאת הוא  אפשרות היציאה היחידה מהכל מקום הזה בו הוא משמש אמת מידה. שתינו מסכימות על כך, אבל את יודעת שרק אחת מאיתנו עומדת להיחנק ברגע שתמָחה המידה: בבת אחת תתנתק ממכונת ההנשמה של הפנטזיות, אלה שחודרות עד לרמת העור ופולשות עמוק תחת האיברים הפשוטים הממשיים. הקריאה של האיברים נעשית ללא קול, כמו מה שקראתי על בכיים של ילדי החרשים. זו שקראה יודעת שאת תהיי חייבת לפשק לה את השפתיים זו מזו, להצמיד אצבעות, לשלוף מעומק הגרון ולפרק ולהפשיט אותן מכל אות, כל הגייה, ללעוס עד שתתרחב ותהפוך עיסה של  לא-מילה, מסביב לגוש ארוך וחסר מובן שהתקבע שם, המובן של הכמיהה אל מה שאין בידו. גם אנחנו וגם היא יודעות, שגם בידינו אין דבר.