בטיסה,
4.8
בלוח ראיתי שיש עיכוב בטיסה. השתרכנו בתור ארוך לבידוק הבטחוני בדרך לדלפק, הייתי לחוצה
כמו שאני תמיד עם "סידורים", אם זה התור הנכון, אם יש לי הכל, ופתאום
ראיתי פנים מוכרות, כמה פיתולים לפני. רק אחרי שבאחד הסיבובים התקרבנו כמעט עד כדי
מפגש והוא הקדים שלום, נזכרתי שזה אחד מה"ילדים" שלמדו איתי בסמינר
באוניברסיטה (אני קוראת להם "ילדים" או "ילדי הפלא" מתוך
השתאות על מה שעושים ובמה הם שוחים ומה שאני לא הספקתי לעשות כשהייתי בגילם ולא
"אשחה" בו כנראה אף פעם. אבל סתם, יודעת שזה לא פייר ולא מגדיר כלום נכון,
ויש ביננו מלא נקודות מפגש בלי פער).
באזור הטיסות היוצאות ראיתי שיש סניף של ארומה ונזכרתי בכרטיס המתנה שנתנו לי הורים לתלמיד
לכבוד סוף השנה. אני לא אוהבת את ארומה וגם הכרטיס היה לארומה ישראל ולכן לא
יכולתי אפילו להשתמש בו בתל אביב, וכבר חשבתי למי אתן אותו, בכל זאת מאה ש"ח.
ואז שוב ראיתי את ע., הילד, עומד שם בתור אז הזמנתי אותו בשמחה לשתיה וככה ניצלתי את
רוב הכרטיס. אחר כך ישבנו והתוודענו והיה נהדר להכיר, כמעט היכרות סיני כזאת, סיפורי
חיים ומעשים והלכי רוח, והזמן טס. אחר כך גם אנחנו טסנו באמת, טיסה צפופה שנראתה
לי ארוכה נורא, בלי שום שיחה כי ביננו ישב בחור גרמני גבוה עם אזניות. הגרמני נראה
ארי כזה בהיר ונדמה היה לי שהוא קפדן מאוד כי קיטר על הצפיפות. ע. עומד להיות חודש
בברלין עם בחור נוסף שלמד איתנו בסמינר. אמרנו שנהיה בקשר, אולי נלך יחד לאנשהו,
אולי יקרה, יהיה נחמד אם.
במלון 4-5.8
ללילה
הראשון לקחתי מלון, כי הזוג שהחלפתי איתם דירה עוד לא יצאו לדרך. המלון היה קרוב
לשדה התעופה טגל, ככה היה פשוט להגיע אליו בלילה. סתם מקום לשים ראש, והכל הלך
חלק. בבוקר כשירדתי והתישבתי לבופה ארוחת הבוקר שלהם, בחורה אחת נכנסה והתחילה
לקחת לה דברים תוך שהיא מדברת בגרמנית. לא היה ברור אם היא שואלת אותי משהו או
מדברת לעצמה. היא היתה גבוהה וקצת עגלגלה, ומשהו בתנועות שלה היה משתלח קדימה
בפשטות, לעבר כל מצרך שלקחה, ומסביב, סוג תנועתיות כזה שהעלה בראשי את התמונה של
עאהד תמימי סוטרת לחייל. רק לרגע זעיר. לא חשבתי עליה באמת כפלשתינאית או אפילו
כערביה, עד שכשקמתי לקחת עוד פרוסה היא פנתה ישירות אלי בגרמנית. אמרתי לה אינגליש
פליז וחייכתי, והיא הסתכלה עלי בחשדנות ושאלה וור אר יו פרום. עניתי בלי לחשוב
פעמיים איי אם פרום איזראל, והיא קפצה כאילו הצלפתי עליה בשוט ואמרה לי פאק יו,
איי אם פרום פלשתיין, איי דונט נוו וואט איז איזראל. זר איז נסינג, נו איזראל. פאק
יו. סטיי אווי פרום מי.
אמרתי לה באנגלית שאני מבינה אותה לגמרי ושהיא צודקת ושאני אפילו לא הייתי בצבא, אבל היא
רק המשיכה לומר לי סטיי אווי פרום מי, פאק יו איזראליז, והצטרף אליה חבר, בחור
נמוך וקטן ממנה שהיא שלחה אליו כמה פקודות, והסתכל עלי במבוכה ועליה במין הכנעה. אני
סיימתי מהר לאכול והשתפנתי מלנסות לומר עוד משהו, ובעצם אין לי באמת אליבי לזה
שאני ישראלית מזויינת, אז הלכתי לסיים לשתות את הקפה בלובי.
יצאתי לסיבוב והרחובות היו ריקים של בוקר יום א. רק כמה מכוניות וגברים שהסתכלו עלי מהם, חלק
עצרו לידי והטרידו, אם אני רוצה קפה, ממש כמו בארץ.
החלטתי ליסוע מהר לדירה במונית, אפילו שקצת יקר.
הדירה
5.8
השכנה
שנתנה לי את המפתח, בירגיט, קצת מבוגרת. היא נראית לי מזרח- גרמנית, מדברת יותר
רוסית מאנגלית וגרמנית, כנראה היא רוסיה. הסבירה פנים, נעימה מאוד. בעלת הבית
סיפרה לי שניסו לפרוץ אצל בירגיט לפני כמה זמן, ולכן עלי לסגור את כל החלונות
כשיוצאת. הדירה פה כל כך נהדרת, שקטה מאוד, יש גם חלונות כפולים כדי להגביר את
השקט, והרבה אויר. מרפסת קטנה הפונה לחצר פנימית. המון כלי נגינה: קונטרבס, גיטרה,
ופסנתר חשמלי בשבילי. קצת היפסטרית אבל לא באופן שמפריע להנות, ובעיקר הרגשה של כניסה
לנוחיות רבה, ביטחון ושקט שמשאילים לי אחרים. אולי אצליח לקרוא ולכתוב.
פרנצלאוארברג
אני
מכירה את השכונה הזאת. גרתי פה קצת בפעמים קודמות. אז די בקלות מצאתי איך ללכת ברגל
אל מאואר-פארק, כי חבל היה לי לפספס את שוק הפשפשים של יום א ואת הברלינאים שעושים קריוקי והופעות רחוב שם
ליד, ומשחקים מצחיקים.
יותר מזה,
הזכרון מהבהב כל פעם כשרואה שם רחוב שכנראה עברתי בו, אפילו חנויות או בתי קפה שמשהו
מהם נשאר בזכרון. מיום ליום זה מתחזק, ואני נהנית לשוטט פה, גם בלי מטרה, כשהזכרון
מוביל אותי ואני מדלגת אחרי הקרעים שלו וכל דבר מוכר בדרך מרגיש כמו לחזור לקרוא
בספר אהוב. והלא מוכר מרגיש נעים לשיטוט גם הוא.
ככה
הגעתי אתמול גם למגדל המים הראשון בעיר, שמתחתיו יש בונקר בו עינו אסירים של הקגב
פעם. הפעם הבונקר היה סגור אבל בפעם הקודמת היתה בו תערוכת סאונד מעניינת. ואני
אוהבת את משטחי הדשא שמעליו, עליהם הגרמנים באים להשתזף (זה קורה בכל פיסת גן עם
דשא בעיר, וברלין ירוקה מאוד). משם כבר הכרתי ממש את הדרך ועברתי לומר שלום בבית
בו גרתי והרגליים לקחו מיד אל הפארק האהוב שהייתי הולכת אליו, ה"פולק
פארק" שנמצא קרוב לפרידריכשיין, באזור היותר מזרחי של ברלין. בדרך לשם כבר
הבניה משתנה, ורואים הרבה בנייני קואופרטיב סובייטיים, מכוערים מאוד, גבוהים ואפרוריים.
זה פארק די מוזנח, שהופצץ ושופץ מחדש: בנו בו פסלים באיכות ממש גרועה, שאני אוהבת
נורא למרות זאת: כי אלה פסלים של דמויות מסיפורים של האחים גרים. כייף להסתכל
ולזהות מאיזה סיפור הפסל. הכי אוהבת את הפסל של שלגיה, עם הגמדים שיושבים על כל
האיברים שלה, וגם את כיפה אדומה אפשר למצוא שם. הלכתי בפארק עד לאגם הקטן עם
הברווזים ואמרתי שלום.
מעניין
שמהזכרון של הפעם הקודמת עולה לי בעיקר כמה חששתי אז ללכת לאיבוד, יותר מעכשיו,
כמה חששתי מהאנשים מסביב, שעכשיו מרגישה שממש רגועים ואין מה לחשוש מהם, כמה לא
הבנתי אז מילה בגרמנית, ועכשיו גם, אבל קצת יותר בכל זאת, מצליחה לקרוא שלטים
ולהבין טיפה. מתחילה גם לחבר חלק מהאיזורים זה לזה. מתחיל להרגיש בית. בעצם התחלתי
לחבר אחרי שא. שהיה חבר שלי לפני עשרים ומשהו שנה הציע להיפגש ליד קרויצברג. היתה
שיחה מוזרה מאוד איתו בטלפון כשעוד הייתי במאואר פארק.
והיה
באמת מפגש מוזר. עצם אפשרות המפגש מוזרה. אבל על זה אני חייבת לכתוב בנפרד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
