אתמול
בערב, אחרי יום חם במיוחד שבו שקעתי בעייפות בלתי נסבלת ובקושי יצאתי מהבית, יצאתי
להתנחם בבירה באיזור. בדרך, הרבה פאבים ובתי קפה מתארגנים לקראת אורחי הלילה,
בגנים ציבוריים קטנים בצדדים צעירים יושבים ומדברים. השמיים מתמלאים עננים פתאום ורוח
ואויר מתחילים לנשוב, קולות נפילה של דברים ברוח, אנשים שמרימים עיניים יחד
ומסתכלים זה על זה בהבנה ועל העננים. אחרי
כמה קילומטרים התישבתי במקום אחד ברחוב עם כסאות ושולחנות קטנים ליד כנסיה
שמשפצים.
שתיתי בירה שהשם שלה הוא ברלינר קינדל – נשמע לי כמו פארפראזה היפסטרית-הייטקית
לשם של חבורת הגראפיטי המעולה מקרויצברג, עם הכתב היפהפה שלהם, שמוכרת בשם ברלינר
קינדר...
עכשיו
התחילו ממש ברקים והרוח התחזקה. שני מלצרים איטלקים מהקפה ליד דיברו בקול באנגלית
כאילו רצו שאשמע: "איטס גונ ריין", ואז חזרו לאיטלקית והתחילו לאסוף את הכסאות. ברגע אחד
פצח הגשם וכולם קמים, מחייכים אחד לשני, נוהרים פנימה לבר. איזו שמחה.
אני
הולכת בכיוון הבית וקצת מתבלבלת ברחובות. הגשם כייפי וכל מי שרואים ברחוב מחליף
שיחה עליו בעיניים לפחות. באחד הרחובות אני נתקלת במועדון שעולים ממנו קולות נגינה.
איש גבוה בכניסה מזמין אותי להכנס: "זו לא מלכודת, זה חינם, תכנסי ותצאי מתי שתרצי,
את יכולה לקנות משקה או שלא. אנחנו פה כבר 30 שנה". הוא כזה מרשים ויפה שאני מחייכת במסורבלות
במבוכה ונכנסת.
בפנים
ההופעה בעיצומה, רוק אלטרנטיבי, מלא אנשים שמתנועעים קלות עם המוזיקה, ואני איתם,
עוצמת עיניים ורוקדת. האוירה טובה, גילאים שונים של אנשים, מצעירים ועד שכן קרח
ומכורסן שרוקד לו משוחרר קרוב לבמה הקטנה.
בחוץ
הגשם ממשיך לנקות הכל. אני יוצאת והאיש בכניסה שואל אם אהבתי את זה. אני מחייכת ומסמנת
לו לייק ובורחת הביתה על הנעליים המחליקות שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
