מאידך

    24.11.18

לילה ראשון אחרי שלושה לילות בלי שינה בכלל, ישנתי שינה מתוקה אחרי התחלת טיפול בכדורים בשלבקת החוגרת שמסתבר שיש לי, עם תוספת כדור נגד כאבים ללילה. חלמתי על פירות עגולים כמו מישמשים, אפרסקים וכאלה. הם היו מפוזרים על שניים שלושה שולחנות פורמייקה ירוקים של בית ספר, במרכז חדר גדול כמו כיתה או אולי אולם התעמלות. מסביב היה סידור של שולחנות בח', או ככה חשבתי, כשהסתובבתי מסביב לכל האנשים שישבו אל השולחנות הזוגיים מסביב, מנסה למצוא את הדרך פנימה. מישהו אמר: לכי קחי לך פרי. אבל ככל שהלכתי סביב הסתבר שלח' אין תחתית ולכן אין פתח, אלא מעגל סגור של שולחנות ואנשים שיושבים אליהם צפופים ומלהגים בקול אחד אל השני.

יום שלישי, היום הרביעי שאני לוקחת את הכדורים לטיפול בשלבקת חוגרת. הלכתי ללמד את הילד עם האוטיזם בבית שלו. ממילא היה לי כרטיס אחר כך לסרט בסינמטק, והוא גר בדרך, סוג של חלוקת כוחות, במצב העייפות שהכדורים כופים עלי.

היה מוזר שרק שנינו בבית, ההורים בחו"ל, המטפלת תבוא מאוחר יותר. הוא פתח לי את הדלת קורא בשמי בקול החזק שלו, עוד מסוף המסדרון, ובגלל שהיה באמצע סרט וכעס שצריך להפסיק נאם לי נאום על חוק שהוא רוצה לחוקק: שחברים לא יבואו אליו הביתה להפריע לו. רק החברים שהוא אוהב. שאלתי אם לי הוא מסכים להכנס אליו והוא אמר מעין כן והתחיל למנות רשימה של שמות שלהם לא יתן.

בכל אופן השיעור הלך לא רע, הוא זכר הרבה דברים, אם כי הפעם יותר דברים מילוליים שסיפרתי לו בפעם הקודמת, עליהם רצה שאחזור בלי לדלג. השתדלתי אם כי לא זכרתי בדיוק, אבל הוא הלך עם זה. מבחינה מוטורית, כל השעור היה פחות טוב מבפעם הקודמת, הוא היה קצת חסר סבלנות והיה לו קשה גם לקרוא ולעקוב אחר תוים. לא הכבדתי עליו, והלכתי הלאה למשחקים ולשירים שהוא רצה, תוך שניסיתי להכניס בהם אלמנטים חדשים של תנועה. תחילת השעור הודיע לי שהוא הכין שיר (שזה אומר מילים, בדרך כלל על מישהי שהוא מאוהב בה או שונא אותה, לחליפין, שהוא "שר" תוך שמכה בקלידים.). הפעם גם הדפיס אותו, אבל הסכים שנעשה כמו בהסכם שלנו ונשמע אותו בסוף השיעור.  בסוף לפני ששר לי אותו וניגן, ביקשתי שישים לב אם הוא יכול לעשות את תנועת הגלגול של היד שעבדנו עליה, כשהוא שר לי. זה עבד מעניין: הכל התעדן, והמגע שלו היה מדוייק, גם אם עדיין ניגן בלי להקשיב, רק מוטורית, בשתי הידיים, זה חייב אותו לשנות במשהו את הקול שלו, והיתה לי הרגשה שהוא מפתיע במשהו את עצמו.

בתור לקופה לסרט על סוצקובר, פגשתי את מ. שנראתה כה יפה, כאילו התמלאה בגוף חיוני ומלא מין אור וחיות בריאה ושמחה, דווקא עכשו, לקראת מה שאני חושבת שהוא אמצא-סוף שנות החמישים שלה. כל כך שמחתי לראות אותה כך. וגם על צירוף המקרים של הפגישה איתה דווקא עכשיו, יום אחרי ששלחתי בגחמה טפשית לכתב העת הדיגיטלי בלי התיעצות קודמת את העבודה שלי, ושמכתב העת העורכת שפכה עלי מים צוננים ואמרה שהטקסט רחוק מלהיות מסה בצורתו זו, ועלי להפוך אותו מעבודה אקדמית לכזה. לפגוש את מ. עכשיו היה מין סימן. היא עודדה אותי כהרגלה, אמרה שאשלח לה, שאמשיך, שאינני צריכה ספר הדרכה, שאעבוד גם עם המנחה השניה שלי, היא יודעת שאני יכולה, וזו לא היתה טעות לשלוח, ולא נורא. לפעמים אני מרגישה שיש עלי מין השגחה מלאכית.

כל הסרט בכיתי בגלל הסרט. אולי כי אני במצב רגיש בגלל המחלה. אולי כי לשמוע את היידיש במקומות בהם עברו אליה מהעברית והאנגלית, גרם לי לגלים של חום רכים בגוף, ממש פיזית. הכל היה טעון אחרי שבחודש האחרון אני גם נוברת בתמונות ובקהילה של סבא וסבתא מפולין, וקוראת שירים של קאדיה מולודובסקי בעברית ובמקביל ביידיש - בנסיון ללמוד קצת יידיש (כי יש הרבה שאני די מבינה גם כך).

הזוג המבוגר שישב לידי אמר איזה משפט על איזה אזכרה לזמושץ, שזה המחוז של המשפחה שלי, או שלא שמעתי נכון. התמונות מוילנה והתיאורים של המעבר לגטו והחיים בגטו העיפו לי את הראש למשפחה שלי שהועברו ללודז' ולוארשה, תהיה לגבי אם "התפאורה" היתה למעשה דומה. תמונות של אנשים שאני מחפשת בהם פנים מוכרות. סוצקובר נכח בגופו מעט מאוד בסרט, כל כך נורא שלא תועד כמעט פה בארץ. יותר דיברו עליו אחרים והובאו תמונות. והקטע הקשה של הוידאו ממשפטי נירנברג בהם השתתף, מסרב לשבת, כדי לספר כאילו הוא אומר קדיש, מתוסכל על שבקשתו להעיד ביידיש לא ניתנה. דן מירון (נדמה לי שזה הוא) מבאר שירים שלו באופן מכמיר לב ומצביע על שיבושים בתרגום לעברית. הנידחות בארץ, בגלל השפה האסורה. ובכל זאת- יזם הוצאה ביידיש שאושרה. והחיוניות האופטימית שלו, האמונה בשירה כמצילת חיים, הכתיבה באופן שיתן אור נחמה וחמלה למציאות הפלדה, למעשה לא מספרת את הנורא שאי אפשר לומר, (הקטע המטלטל על התרמילים המטולטלים – זוועת זכרון נטישת האמהות את העוד מעט גויה של תינוק, הזעקה אל בת שיחו הבלתי מבינה) או מספרת בקוד אחר. הנסיון שלו לכתוב ביידיש על העכשיו, על, או את, הישראליות.  אבל איזה פיספוס. איך פיספנו את כל זה. איך נתנו לכל זה להידחק הצידה.הרבה רגעי התיפחות.

כל הדרך ברגל הביתה כאב חצי הגוף השמאלי, וכל הדרך ברגל רציתי נורא לספר למישהו על הכל ולא היה כל כך למי.

עכשיו חייבת לעצמי לכתוב על צירוף מקרים אחרון, מצחיק, להקלת העומס של הסיפור הזה. זה הוא הסיפור על ההבצעה של הברכה ששרתי לאחיינית שלי לפני ארבע שנים בערך, ששכחתי ממנה כבר עד לפני יומיים, ושפתאום הבחור שצ'וטטתי איתו ושלא אצא איתו כנראה בסוף לדייט, נבר בסרטוני הפייסבוק שלי ומצא אותה ושלח לי לומר כמה מצא חן בעיניו, למרות שחשבתי שהפכתי אותו שם לפרטי. אז היום בצהריים אחותי מתקשרת צוחקת ומספרת שחיכתה לסופגניות שהזמינה בחנות אחת ונכנסה בינתיים לאיזו חנות ליד, ופתאום שמעה את השיר הזה שהלחנתי, ואמרה למוכרת: "וואו, זו המוזיקה שאחותי שרה לאחיינית שלי בבת מצווה!", והמוכרת מסתכלת עליה כאילו נפלה מהירח, והשירה שלי מתחילה, ואחותי אומרת לה: "וואו, זו אחותי!" והמוכרת מסתכלת עליה כאילו היא פסיכית, והיא מחפשת מאיפה הרדיו הזה, מאיפה השירה, ואז היא מגלה שבטעות נלחץ לה הפלפון בתיק, ומשם זה בוקע, אין מושג איך הגיע דוקא לזה