נכנסת. מפתח הדלת הפעורה לחצר עובר על
פנייך משב עדין של רוח עד לאחורי הגוף המסורבל שלך, משתחל אל דלת הדירה הפתוחה.
בינתיים לא הצלחת לראות יותר מכתם: אתם מניפים מבט מהסס אחד מול השניה, כמו שני
תינוקות שמניפים יד ענוגה בעריסה בפעמים הראשונות. את לא מבחינה ביום ההוא במדבקה של
טראמפ שהדביק על הדלת. רק מצאת את הרחוב חסר המוצא ושכן ששאל מה את מחפשת, הורה על
הבית.
אתם יושבים בחצר הרחבה לשתות תה. שקט. העזובה
בחצר מזכירה לך מצב של ישיבה אינטימית בסוף יום טיול קבוצתי בטבע, כמו שהיה כשעוד
עשית דברים כאלה. עוד אין לך ידיעה מה נמצא מאחורי שיחי הצבר שמולך. הם מבצבצים
באור המעומעם ואת תגלי ביום אחר שהם מפרידים את הבית ממרחבי בית הקברות המוסלמי
הזנוח איתו הוא גובל.
יש לו ביטויי דאגה עדינים שנוגעים בך. הם ניתלים
מסביב לצואר שלך, כמו טבעות זעירות שנקלעות זו לזו לשרשרת דקה: הוא מברר אם את נהנית
מהתה שלו ומסביר בדיוק על מקורותיו (אמא שלו משיגה אצל מישהו בשוק). רץ לפניך
לבדוק שאין שאריות מים מהמקלחת שעשה קודם, על האסלה, כשאת מבקשת ללכת לשירותים. לפני
שהוא פונה מחדר האמבט את שמה לב לטבעת עגיל אחת כמו זאת, רק גדולה יותר, על האוזן.
יש לך בראש מעצור ומסננים ומודעות מסוימת אבל תמיד עוד חומקות בעדם מילים רפאיות,
אכזריות, מבית אבא ומתכתשות איתך: בגלל העגיל- "הומו". ועוד לפני כן, רק
בגלל התלתלים הכהים, צבע העור, מנח הגוף החסון כביכול, מוצק וחסר ההתנצלות- "פרענק- פארך", וגם פרח, ומשהו מאוחר יותר: ערס. כבר כילדה משהו התקמט בך ושרף כשהן נשמעו. רצית להתקומם ולא ידעת איך. הבלגת
מאיזה פחד. או, אל תעשי הנחות לעצמך: בשביל הנוחיות. את מקומטת עכשיו. האם זה
לתמיד?.
בשירותים את מסדרת את השמלה הקצרה, את הגרביונים,
משתדלת לא להביט במראה. את חושבת על מה שגילית עוד קודם, באינטרנט. אני יודעת שאת
תמצאי את הדרך להביא אותו לדבר על זה. אני יודעת שזה אחד ממקורות המשיכה שלך
לאפשרות הזאת. אני לא יודעת אם תודי בפלישה הזאת יום אחד, אם יתאפשר לך להגיע
לאינטימיות מספקת שבה תרגישי בטוחה לספר. אבל מה היא האמת שלו, אין לך
אפשרות וגם לא תהיה אפשרות לחיות בידיעה אחת לגביה. תמיד השרשרת תהיה נעימה בצואר
אבל גם מפריעה קלות. תמיד מישהו יוכל למשוך בה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
