מאידך

כן, אני רצחתי
אותה. (משפט הפתיחה הזה היה נתון של אורין לתרגיל).

בכל מקום אליו
פניתי, צפויה ולא צפויה כמו כתם, היתה מופיעה יש מאין. היתה משתרכת עם הגוף
המסורבל והנירפה שלה. גוף ענק, עליו תלוי ראש עם כמויות שיער כהה, שמוטל בערבוביה
על עיניים מצומצמות, קטנטנות, דוקרות. כל מהותה חסרת המידה נדמתה כלוחשת לעולם בערמומיות:
אני אינני כאן, אני קטנה כפשפש, אני כפירור זכוכית: מיתמם, שקוף על הריצפה. אל
תראוני שאוכל לצרף מילה אחת לשניה. חשקה נפשיכם שאהדהד את תובנותיכם המופלאות - בבקשה:
נסו לקרוא אותה בהבעת פני. יותר מזה לא תקבלו.

כמה סבלתי
מהעיניים המהבהבות אלי מהשורה האחרונה בצד האולם, או בימים אחרים, ננעצות בי
מהמושב הסמוך לשולחני, אחרי שביקשה את רשותי להצטרף כשומעת חופשיה לכיתת הסמינר
שלי על "הפוליטיקה של המבט, בין האישה למכונה". היתה נדחקת אל מבנה הח' של הכסאות,
זה שעליו התעקשתי כדי שניטיב לשמוע אלה את אלה. ממנה כמובן בלתי אפשרי היה לסחוט
מילה, לא משנה אם זה היה פורום אינטימי או פורום גדול. גם אם יצאתי מגדרי והשתדלתי
עד בוש לדובבה, ותאמינו לי שעשיתי את זה: במבטים, בהפניית שאלה, בבקשה עדינה
לתגובה, כלום. נידמה היה שלעד תתבוסס באותה שתיקה שבעומק הפציעה. אנחנו כאן לתמיד,
הצהירו מולי עיניה קבל עם ועדה: מצומצמות, מונחות תחתיך, לאן שלא תפנה, לעולם
אוצרות אותך בתוכנו.

פעם בדיוק כשהכנסתי
מטבעות ורכנתי לקחת את ה "פסק זמן" שלי, שהסכים לצאת רק אחרי מכה הגונה בשמשת
הזכוכית של המכונה האוטומטית, היא הופיעה פתאום בסיבוב שליד גרם המדרגות. הסתובבתי
אליה וחייכתי במתיקות המופלאה והידידותית ביותר שלי, ובצעתי בשבילה קוביה.
"רוצה?" שאלתי, והיא, השפתיים הצרות שלה נמתחו למעין חיוך של הגיית
תודה, לקחה את הקוביה ביד הרכה והלחלוחית שלה והושיטה לפה. לרגע נשמתי לרווחה.
עכשיו נדבר, העיניים שלה ירגעו, הלשון תהיה מתוקה, הטעם יתמוסס בפנים. אבל אז
התאדמה פתאום, ידה נשמטת, הנהנה, הסתובבה, ונעלמה כלעומת שבאה במורד המדרגות. אני
חושב שאז גמלה בי ההחלטה לעשות מעשה בהזדמנות הראשונה. משהו בי פשוט הזדקף מולה.

אולי רק
דמיינתי, אולי כל זה חלום בלהות, רוח רפאים שפקדה אותי ותיעלם עוד רגע כשאפקח
עיניים אל החלון הגדול והנעול הזה ממנו נשקפות חורבות בתים של עוד כפר שכוח. אתם
יודעים, הרי הם בכל מקום. אפילו מתחת לאוניברסיטה. רסיסים של רוחות רפאים רוחשים מתחת
לגילמן. מדי יום אנחנו מתהלכים כאילו יללה סדוקה של אלף תנים מטלטלת אותנו ממקומנו
לכל הכיוונים. ואני, ארז בכור, איש המחשבה המורכבת, השנון, הרדיקלי, מי שנחשב לאחד
מהמוחות המקוריים והמובילים בחוג לספרות, התמלאתי בחוסר השקט הזה. ידעתי שאני חייב
למצוא את הדרך למחות אותה.

שלושה שבועות
לפני אותו יום נשברה המראה שמעל לשידה בפתח הדירה שלי. שכבתי במיטה בחדרי כששמעתי
אותה מתרסקת, לכאורה בלי סיבה נראית לעין. האמת שקצת נבהלתי, אם כי לרוב אני לא
נוטה לאמונות הבל. מן הסתם נשחק החבל עליו תליתי אותה עם הזמן, התחכך יותר מדי עם
הבורג המוברג בקיר. אספתי את השברים במטאטא ויעה, והתחלתי לחשוב איפה אקנה מראה
חדשה, כך שאמשיך לראות את עצמי כהרגלי, בכל פעם לפני שאני יוצא מהבית. כך יצא
ששכחתי להיזהר, וברגע זחוח של התהלכות יחפה הרגשתי לפתע בכאב הדריכה על עצם זר.
זכוכית קטנטנה שנתקעה בכרית כף רגלי השמאלית, התמקמה מתחת לעור וסירבה לצאת משם.
לא הועילו השרייה ארוכה במים, לחיצות מסביב לתפיחה, הקטנה התעקשה על מקומה.
ומכיוון שאדם עסוק אני, ורק המחשבה על הביורוקרטיה הכרוכה בפיתולי המסע בין האחות,
צילומי האולטרסאונד והרופאים עייפה אותי יותר מהכאב, דחיתי את הטיפול וההליכה
לרופא שוב ושוב, במשך כמה שבועות. בינתיים הצלחתי ללכת יפה משום שנעלתי נעליים
נוקשות ששקע הסוליה שלהם מיתן את הכאב, ונשענתי על רגלי הימנית, כך שרוב האנשים
אפילו לא שמו לב לצליעה הקלה.

באותו יום
הציקה לי הבליטה הדוקרנית שבכף רגלי במיוחד. לאיטי עליתי במעלה המדרגות לכיוון
הכיתה, בעודי משוחח שיחה ערה עם תלמידי המבריק, יהונתן שמש, על ההיסטוריה של המיכון,
מנקודת מבט פמיניסטית. בעלייתי נעזרתי במעקה בידי השמאלית. יהונתן פרש ממני ואץ
לדרכו בערך במחצית העליה, ואני, שהצצתי אחריו מעלה, חזיתי בדמותה המגושמת, עומדת ליד
אותה המכונה ומכה מכות חלושות על פתח החזרת העודף.

גייסתי את כל קסמי והעליתי חיוך מתוק על שפתותי. בצליעה קלה התקרבתי אליה מכיוון
המדרגות, רך כאחד החתולים שמסתובבים לפעמים בבניין. למרות זאת, נקשו נעלי בהליכתי,
והיא הרימה את ראשה. מבטה האילם פגש בי ועיניה מצמצו, מציצות דרך החרכים שהיו
עפעפיה חסרי החן. "מכונות כפויות טובה", אמרתי, והתחלתי לפטפט באוזניה
הגיגים על הא ועל דא, על איך שמעולם לא עלה בתרבות הדיון על איכויותיה המסורתיות והאנושיות
של הגשת כוס המים, למשל, בהשוואה להגשה הכושלת של כוס או מוצר בכלל, המתבטאת באופן
האדיש והמנוכר ביותר שלה כאן, לפנינו, דרך תקלות במכונות כגון זו. מכאן הפלגתי אל
העבודה הנשית שדווקא בגלל אנושיותה המובנת לכאורה מאליה, האנטי מכנית, מעולם לא היתה מתוגמלת
כראוי. בדברי, נסוגה צעד קטן אחורנית, שמטה כהרגלה את ידיה, והרכינה את ראשה,
מאדימה קלות. צל דמותה הרחבה השתקפה בשמשת המכונה, ואני ניצלתי את המרחב שנפער
בינה לבין זו ושלחתי את ידי, מכה בחזקה בזכוכית, מדגים בעיניה, כביכול, את רצוני
לעזור ואת הזעם שאני חש מול האדישות הזאת של המכונה. למזלי הרב, שעת השיעורים כבר
החלה, ולכן לא היה אדם בסביבתנו שיעיד על המעשה. אגרופי הכה בחזקה כה רבה, עד שהשמשה התנפצה ורסיסי הזכוכית נורו ישירות לכיוונה, אחד מהם מפלח את רקתה. יכול אני להעיד על רגע
אחרון זה, בו עיניה של הבחורה התפלבלו מולי באימה, ואישוניה נסתתרו כליל. פיה נפער
קמעא מתוך רצון להוציא אנחה או מילה, אך כנראה מחמת ההלם, או מחמת ההרגל, לא יצאו הללו
לחלל העולם. הושטתי את ידי המדממת ועטפתי את גבה. גופה היה נוקשה אך נעתר להולכה
של זרועי המכוונת, כמו הופעל על ידי כפתור נסתר. בעדינות, הובלתי אותה אל המדרגות,
כביכול מסייע, כשאני מגמגם דבר מה לגבי שרותי העזרה הראשונה שבקומה מתחת. כהרף צעד
לפני המדרגה הראשונה, נעזר בבעיטה הגונה של רגלי השמאלית הנעולה במינעל הקשיח, הדפתי
אותה מטה. שבר הזכוכית התגלגל עם ראשה כשהוא ננעץ בכל סיבוב עוד ועוד פנימה, וגופה
הלם אחריו מטה, מטה, נקישות נקישות, כשאני נפניתי לדרכי. 

(מוקדש לאחותי, נורית)

-

עור הוא דבר רגיש, במיוחד אצל ילדים. במיוחד אצל אוהבות חתולים שכמותנו, מי שמחפשות תמיד, אין קץ, את המגע הרך, את החיכוך הזה שבעצם אין אותו הרבה בבית, לא בין האחים והאחיות ולא מאמא שלנו, עם מעצור שתי ידיה שנדמה אומרות: די. וחתולים - חתולים יש הרבה, קטנים ואבודים, וגדולים ונוהמים, ומתחככים, ורעבים, וממלאים את החצרות שאנחנו מתפלשות בהן, חצרות אפופות בחול ובמדשאות מצהיבות. אנחנו מוצאות אותם ישנים בין ערוגות שיחי השושנים שנשתלו בכניסה, או שרועים בעצלתיים באחוריים המוזנחים של בנייני האבן הירושלמית. כמעט כל יום אני ואת, אחותי הקטנה, מביאות להם שאריות, מתקדמות מבניין לבניין, ואחר כך יושבות ומלטפות אותם. והעור שוב ושוב נדבק, דבר רגיש שכמותו, ומגדל פטריות לבנות ומגרדות. ומתרבות. כמו רוצות לומר לנו סוד: אתן לא רק אתן, אתן גם אנחנו. והמחיצה ביניכן לבין הדברים, תדעו: היא לא תמיד שם.

פתאום איכשהו, לא זוכרת למה זה היה קשור, שאלת אותי אם אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה קניתי פלאפל לבד. מין שאלת היכרות כזו, כי בכל זאת, אנחנו בקושי מכירים באמת. ישבנו במסעדת הבשרים ההיא במנדלי-מו"ס שדווקא בה ביקשת שנאכל. אתה בדיאטת בשר, אמרת, ותולה בה תקוות שתציל אותך, או לפחות תקל, מהמחלה האוטואימונית שגומרת לך את כל הכוחות והחשקים. הסברת לי שממציא הדיאטה גורס שאנחנו צריכים להכיל לתוכנו את החומציות שמיוצרת למשל בקיבת הבקר ועוברת דרך הבשר, ולהכניס למערכת העיכול שלנו בעלי חיים כאלה שעיכלו בעצמם בחייהם עשבים וצמחים. אנחנו צריכים את המין פוסט-עיכול הזה, כדי להתאחד מחדש עם הטבע וכדי שהתאים יחזרו לתיקונם. אני דווקא הזמנתי המבורגר צמחוני, זה מה שהיה לי חשק אליו.

הסתכלתי בעיניים המודלקות שלך. העור שלך נראה לי חיוור ופחדתי שהגוף שלך יקרוס פתאום וישתחל דחוס מתוך עצמו כמו הבשר הטחון שאכלת, דרך החורים המעוצבים במושב הכסא.

יומני היקר!

אני כותבת אלייך בעיניים דומעות. זה עתה חזרנו, אני ואחותי נעמי מרופא העור. הלכנו שתינו ביחד בשביל שהרופא יבדוק את הפטריות שיש לנו – לי על האמה והירך ולאחותי בשתי הירכיים. ובכן, כאשר יצאנו מרופא העור הלכנו לקנות פלאפל. נכנסנו לחנות ופתאום שמעתי ליד אוזני קול פיצוץ והחלון שלידי נשבר.

מיד הרחיקו את האנשים וגם אני ואחותי ברחנו, אלא שכל אחת ברחה לכיוון אחר, ופתאום לא מצאתי את נעמי. עשיתי עיקוף ועברתי את כל האנשים, אפילו דחפתי. פתאום שמעתי קול קורא: "אילת, אילת! " והסתכלתי וראיתי את נעמי פורצת חומת אנשים ומנסה לצאת מפתח חנות אחת. רצתי אליה ולקחתי אותה ביד מבעלת החנות שהחזיקה אותה כשלא הייתי שם, ושתינו בכינו אחת בזרועות השניה, והלכנו לתחנה של קו תשע-עשרה. לאחר מכן נרגעתי קצת וגם נעמי. כשהגענו הביתה רק אחי הגדול יואב היה בבית והוא לא הבין למה אנחנו בוכות. סיפרנו לו והוא אמר לנו שאיננו צריכות לבכות בגלל זה.

לאחר מכן באה אמא ושוב בכינו בזרועותיה והיא ראתה שיש לנו עוד זכוכיות בשיער שלנו והוציאה אותן. אחר היא הלכה לקנות לנו פלאפל, ואנחנו שיחקנו במשחק מקופסה עד שחזרה וחילקה לנו וגם ליואב ולחברה שלי רחלי שבאה אלינו. בדפים הבאים אדביק כתבות של העיתונים על מקרה זה.