התעוררתי מחלום
קשה כמו הפלה לא רצויה, כמו מפל רועם של מים שאיתו אני מוטבעת. האחיין שלי היה לי
על הידיים. הוא היה ילד שאפשר לשאת בידיים בחלום. ועדיין ידוע היה לנו (לנו-
בחלום!) שהוא מסוגל למעשים פרחחיים, כמו עכשיו שהוא יותר גדול: להבהיל אותנו
מאחור, להתחבא, לאחז עיניים.
אבל אחזתי בו,
ובחלום תהיתי אם האחיזה שלו עלי, שכה נעימה לי ודווקא לא כבד כל כך, היא פיצוי על
אי אימהותי, שלא מילאתי את התפקיד של מה שאומרים אמורה, או סתם אהבה לא תלויה
בשייכות, ככה אהבה לילד שאני יכולה ככה לסחוב לפה ולשם קצת ולאן שהולכת. אבל אז
אני מביטה לפנים ולמטה ופתאום על הבטן אין ילד. אין זרועות אוחזות בי, ישן. ואיך
לא הרגשתי ואיפה נעלם כך. ובהלה, ואמא ואבא שלו בהתחלה מתלוצצים- הרי התחבא, והאבא
נרכן, גדול וכבד תחת המיטה, ובחדר אחר, אבל איננו, איבדתי אותו, איבדתי ילד ששכב
בזרועותי.