כי אמא אמרה

קיבלנו ערמה של ספרי ילדים יד שניה מאחותי הגדולה. תענוג. אני כל כך אוהבת ספרי ילדים והספריה בחדר של הבנות כבר כורעת מעומס הספרים, כבר נשבעתי שאני לא קונה להן יותר ספרים, שיש מספיק, שיש לנו מנוי בספריה אבל הנה קבלנו שתי שקיות עמוסות בספרים. אוצר בלום.

העניין בספרי ילדים שיש כאלה שלמרות שהם מעולים אם הם לא יצאו לאור בשנים הספציפיות בהן ביקרת בחנויות ספרים למטרת רכישת ספרי ילדים או שמישהו בדיוק נזכר להיפטר מאיזה סטוק ולמכור אותם פתאום ב-1+1 או הכי נדיר - אם זכית במוכרת שבאמת בקיאה בספרי ילדים, אז הסיכוי שתיחשפי אליהם שואף לאפס.

וככה, בזכות הירושה נחשפנו לספר מתוק מתוק על...מכשפה! "טרמפ על מטאטא" נקרא הספר שיצא בארץ בשנת 2002 (ואוו, מזמן).

הספר המקסים הזה מספר על מכשפה חמודה שזה כבר להיט בקרב הילדים, הגדולה כל הזמן ציפתה שהמכשפה תהיה כבר רעה והקריאה הראשונה עברה בחשש אבל לא, מדובר במכשפה מהסוג הקלולסי שמאבדת דברים ובחברים החדשים הנדיבים שעוזרים לה והיא להם ונוצרת שם חברות אמיתית.

אותנו הספר קנה כבר בקריאה הראשונה, המכשפה המתוקה, החריזה המקסימה (זה סיפור שפשוט כייף להקריא) וכמובן הציורים היפים הופכים את הספר הזה לחווית קריאה מהנה שבצידה גם בונוס של מוסר השכל על כמה זה כדאי לעזור ולהיות נדיב(!) - וספרו לי על ילד שלא יזיק לו לחזק את הנקודה הזו...

בשקית מצאנו גם את "לקוף יש בעיה" של אותם יוצרים, על הקופיף שאיבד את אמא ונותן בה סימנים כדי שהפרפר הנחמד יוכל לעזור לו למצוא אותה, את הספר הזה אני דווקא כן מכירה וגם הוא חמוד, מצחיק ומאויר נהדר. מומלץ גם כן.

על הספרים אחראים גוליה דונלדסון המחברת ואקסל שפלר המאייר. 

לכו לחפש! ותודה אחותי! (:

בוווביייי!!!" הקטנה זועקת ומדדה בעקבותיי עם ספר בידיים, "בובי!!!!" הספר כמעט בגודל שלה, מעט המוטוריקה שיש לה מרוכזת כולה במאמץ שהספר לא יפול לה, "אמא, בובי", היא מנסה להתיישב עלי ברוורס ובו זמנית למשוך את הספר איתה. אני פותחת את הספר והילדה באקסטזה, עוקבת בריכוז אחרי העלילה: "בובי! אובה (=כובע).....בובי, פה (=קפה)....". אז זהו, אצלנו בבית אין ספק שבובי הוא להיט, הקטנה זנחה עבורו את אהבתה הגדולה "ברכבת יושבת ארנבת" או כפי שכונה בפיה "טוו-טוווו", ועכשיו היא מתרוצצת בבית בזעקות נגזל "בוווובייי!" בוובי?? היא מסתכלת עלי מודאגת וממשיכה בדרכה, עד שהיא מוצאת את הספר, נושמת לרווחה ומחבקת אותו. מיד אחר-כך היא משליכה אותו על השטיח ומדפדפת בו נמרצות, מפטפטת לעצמה. גם הגדולה נמנית על קהל המעריצים של הספר ואפילו קראה לבובת הכלב הנובח שלה על שמו - באבי! (ושאלוהים ישמור אותו ואותי אם הוא שוב ינבח כאן שעתיים בלי הפסקה!), ושתינו, הגדולה ואני, אוהבות לדקלם ביחד את שורת המחץ: "בובי אוכל עוגה, בובי שותה קפה, היום יום הולדת לכלב הכי...יפה".

אז מה מיוחד כל כך בספר על בובי או בשמו המלא "בובי בוא בובי לך"? קודם כל בובי, כי בובי הוא כלב שובב ולא כל כך ממושמע שלאו דווקא משתף פעולה עם הבעלים שלו. וחוץ מזה, וזה העיקר מדובר בספר שבו הקטנטנים מתבקשים להשלים בעצמם את החריזה בסוף השורה בהתאם לציורים, למשל-"בובי ארצה! בובי קפוץ לגובה! הי בובי החזר לי את ה...כובע", כל זה הופך את חווית ההקראה לפעילה כי נוצר מעיין דוח שיח בין ההורה המקריא לבין הילד שמשלים עבורו את המשפטים. והכל מלווה בציורים צבעוניים של בובי ושל הילד שהוא הבעלים המעט מתוסכל שלו ושל עוד עשרות כלבלבים בכל הצבעים, הגדלים והסוגים, פשוט חגיגה לעיניים.זהו רק ספר אחד מתוך מספר ספרים באותו הסגנון שכתב ואייר אמי רובינגר המוכשר, אצלנו בבית יש גם את "אין אריות כאלה:" (אין אריה שעושה ב...סיר ואין אריה שיודע ל...שיר) ואת "חתול גדול חתול קטן" ( חתול מלפנים חתול מ...אחור, חתול לבן חתול...שחור) ששניהם הצלחה כבירה. 

לדעתי הספרים מתאימים כבר מגיל שנה וחצי אבל הכיף הגדול באמת עם הספרים הללו מתחיל כשהקטנטנים מתחילים לדבר, בכל מקרה הוא רלוונטי בהחלט ומגלגל מצחוק גם את בת השלוש וחצי. בכייף, תהנו.

אה, ותמיד בסוף, בדף האחרון הוא מצייר איזו בדיחה להורים, חמוד.

"ברחוב ירמיהו, ממש כאן ממול,

גרים להם נילי, הורים וחתול."

ככה נפתח הספר הכי יפיפה שראיתי. זה ספר מקסים על משפחה שמגלה את הצחוק, שנפתחת לעולם ולחוויותיו. אבל לא העלילה היא החלק החזק של הספר, למרות שהיא בהחלט מקסימה, אלא דווקא הציורים - וזה מה שמיוחד פה, שהם בכלל לא ציורים אלא מלאכת מחשבת של אפליקציית בד וריקמה. במקום לצייר את הדמויות גזרו (או יותר נכון גזרה) אותם מבד וכל הספר נראה כמו ריקמה מקסימה ומדהימה. וכל זה על הרקע האורבני של העיר האהובה עלי (תל אביב כמובן) דבר שהופך את הספר לכל כך מקומי וקרוב במיוחד לילדים התל אביבים אבל לא רק להם. הרקמה כל כך צבעונית ומושקעת וכל כך משופעת בפרטים שגם בקריאה ה-52 אנחנו עדיין מתעכבות על הציורים ומגלות פרטים חדשים ושוב מתפתות להעביר את האצבע על הצילומים-אולי הפעם נצליח לחוש את מגע הבדים. מקסים ומומלץ בחום. את הספר כתבה לבי דאון ואירה בחסד לנה גוברמן. 

והנה תמונה (מהאתר של הוצאת כנרת):

למקרה שלא השתכנעתם אני מצרפת לינק להמלצה על הספר שכתב יהודה אטלס בכבודו ובעצמו, מה יותר מזה...

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1064557.html