אני לא חושבת שאני אחדש או אפתיע אף אחד אם אכתוב שמהיום שהבנות נולדו אני מחפשת את הדרך "הנכונה" לי, או שלי, להיות אמא. כולנו, מן הסתם, רוצים להיות הורים טובים, כשמטרת העל שלנו היא לגדל ילדים מאושרים, ילדים שמחים, ילדים חסינים נפשית, דברים כאלה. איך שהוא במהלך החודשים והשנים שאת אמא פתאום מתגבשת לך מן ראיית עולם, בלי לשים לב נוצרת לך אג'נדה של מי את כהורה ואיך את מתנהגת ומגיבה לילדים במקרים וארועים מסויימים למשל היחס שלך לאוכל שהם אוכלים או לא, לטלויזיה, לרצונות חופשיים שלהם שלא תמיד תואמים את הסיטואציה, להקראת ספרים, לגינת המשחקים ועוד. בלי לשים לב יש לך תורה, יש לך מה כן ומה לא ומה לעולם לא, ולפעמים את מוותרת (או נשברת...) ולפעמים לא. אבל את נהיית אמא. ואת מרגישה שלפחות את חלק מהדברים את עושה טוב, אפילו ממש טוב. ועדיין לפעמים מקננת בך השאלה האם אני עושה נכון?
אז הנה כתבה מקסימה שהתפרסמה היום בכלכליסט שמראה מה ילדים זוכרים מההורים שלהם, מהם זכרונות הילדות הטובים שלהם מהוריהם. והמסקנה (הכה משמחת בעיני) היא שהם זוכרים דברים פשוטים, קטנים: יחס, תשומת לב, השקעה, אינטימיות. הכתבה מקסימה בעיני ונותנת בטחון שאכן אלו הדברים הפשוטים שנותנים כל כך הרבה לילדינו. ממליצה בחום לקרוא וליישם (:
והנה הכתבה
קיץ נעים!