היום הלקוח (עורך דין) האהוב עליי במסעדה אמר לקליינט שישב לידו "תראה איזה חיוך מקסים, כל הזמן היא מחייכת, כל הזמן היא שמחה, אתה צריך להתחיל לחייך גם"... אוף, באמת הלוואי שהייתי כל הזמן שמחה. רציתי נשבעת שרציתי להגיד לו ממש ממש לא, כיאלו אני הכי דיכאונית שיש במיוחד בתקופה הזו.
בחיים שלי לא הייתי כ"כ שמנה כמו שאני היום, כמו שאני עכשיו. אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי. שום דבר כבר לא יכול לעזור. אני נאבקת ונאבקת ולא מצליחה. יש בי חלק שרוצה כ"כ לגמור עם המחלה הזאת וחלק שכ"כ רוצה להיות רזה, שאני נקרעת בין שני הכיוונים ובסופו של דבר רק משמינה...שזה הכי גרוע!
החלק הטוב בפוסט הזה הוא שהיום עשו לי עקירה של השן בינה. זה אומר שבימים הקרובים אני לא אצליח לאכול, אני רק אשתה כל הזמן קפה. וזה יתן לי תירוץ למה לא לאכול בארוחת חג. אני מקווה שזה יתפוס עד אז...מקווה שהעקירה הזאת תתן לי פוש להמשיך ולאכול מעט קלוריות...אחרי הכל, אין לי ברירה אחרת.
לילה טוב ושבוע טוב לכולן. אין מה לעשות. בשביל להיות רזות צריך לסבול. כולם יודעים שעצמות זה יפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
