I’ts just me.

זו עוד טיוטה לסיפור קצר שכתבתי. אשמח אם תקראו...

____________________________________________________________________________________________________

ירד גשם כבד, וברחובות לא היה איש. כולם העדיפו להישאר בבית החמים שלהם במקום לצאת החוצה.

בשביל רייצ'ל זה היה טוב. היא הייתה יכולה לשוטט לבד בלי כל ההמון ולחשוב על כל מה שקרה בשקט.

היא קפאה מקור, אבל לא היה לה איכפת. היא לא ממש ידעה מה עדיף, לקפוא כאן מקור או להישאר בבית שלה, יבשה לגמרי. 

 אבל זה כבר לא היה הבית שלה יותר. זה היה הבית של ג'ורג' עכשיו.

ג'ורג' היה החבר של אימא, והוא היה האדם השנוא עליה ביותר עלי אדמות. היא פשוט לא הפסיקה לחשוב על מה שאמר לה שנייה לפני שטרק לה את הדלת בפרצוף. "אף אחד לא אוהב אותך עכשיו." ואז היא נשארה לבדה.

המילים הדהדו באוזניה שוב ושוב, ולמרות שלא רצתה להאמין במה שאמר, היא התחילה לחשוב שהוא אולי צודק. 

 הרי אמא שלה הייתה שם, היא שמעה כל מילה, היא ידעה שרייצ'ל בכלל לא התכוונה לשבור את  המאפרה הענקית החדשה שהוא קיבל במתנה. אבל בכל זאת, היא לא אמרה מילה כשג'ורג' צעק עליה שזה פשוט היה הקש ששבר את גב הגמל, שהיא פשוט בלתי נסבלת, שהוא תמיד צריך לנקות אחריה הכל, שהיא תמיד מתחצפת, ואוכלת את כל מה שיש בבית, והרשימה עוד ארוכה.

היא נזכרה איך כשהייתה קטנה, ואמא הייתה משכיבה אותה לישון היא תמיד הייתה אומרת לה שהיא אוהבת אותה, ושלא תיתן לאף אחד לפגוע בה. ואיך ביום שבת בבוקר אבא שלה תמיד היה מכין פנקייקס, והיא הייתה אוכלת עד שהתפוצצה, כי הם היו כל כך טעימים. אחרי שהוא מת, הכל התחיל להתדרדר. אמא שלה לא עמדה בעומס החשבונות, ונתקו להן את החשמל.

 יום אחד, כשמרי הלכה למכולת לקנות כמה דברים לארוחת הערב, היא נתקלה בג'ורג', והשאר היסטוריה.

רייצ'ל שנאה אותו מהרגע הראשון שעיניהם נפגשו. הוא שאל אותה אם היא אוהבת ממתקים,והיא ענתה לו שלא.  היא כבר הייתה בת עשר אז,

 והיה נראה לה כאילו הוא חושב שהיא בת חמש.

אחרי כמה חודשים, הוא כבר עבר לגור איתן. אומנם עכשיו היה להן שוב חשמל, אבל הכל השתנה.

בהתחלה, רייצ'ל לא באמת הבינה מה אימא מוצאת בג'ורג'. הוא היה איש גס רוח ביותר, שכל הזמן צעק. אבל היה לו כסף. והן היו צריכות כסף.

 אימא הייתה מנסה להסתיר את  הסימנים הכחולים, אבל רייצ'ל ידעה שהוא מרביץ לה. 

ואז נולד ג'ק. היא אהבה אותו מאוד, וכל הזמן הייתה איתו. היא בעיקר אהבה לראות איך העיניים שלו נוצצות באושר בגלל כל דבר קטן.

כמו שוקולד, או סרט שהוא אהב, או סתם בגלל שראה אותה.

רייצ'ל ניסתה להפסיק לחשוב עליו. הזיכרונות האלה התחילו לכאוב לה.

היא הביטה אל שמי הלילה המעוננים. אפור.  "השמים חסרי צבע היום." זה מה שאימה וודאי הייתה אומרת.

 בכל פעם שאמרה את זה, רייצ'ל חשבה שאפור זה גם צבע. אם לשמים לא היה צבע, הם היום שקופים לגמרי, והיו רואים את...

רייצ'ל לא ממש ידעה מה יש מעבר לשמים. כשהייתה קטנה, תמיד האמינה שאם מפזרים את כל העננים, תתגלה טירה גדולה,

 שבה חיות כל הפיות והנסיכות. אבל מאז שאביה מת, היא האמינה בזה פחות ופחות, עד שהלא האמינה בכלל.

במבט ראשון, היה נראה שאין כוכבים בשמים הלילה. אבל אז, פתאום רייצ'ל הבחינה בכוכב אחד.

הוא היה גדול וזוהר, כאילו הוא מנסה למשוך אליו את צומת ליבה. היא נעצרה והתבוננה בו.

מעניין איך זה להיות כוכב.

כשהזיזה את מבטה, היא ראתה עוד אחד, ועוד אחד, ועוד הרבה כוכבים קטנים.

הגשם פסק.

ורייצ'ל התחילה להרגיש קצת פחות בודדה.

_______________________________________________________________________________________________________

 אשמח גם לביקורת בונה :)

-ליזי-