תודה על התגובות בפוסט הקודם! באמת לא ציפיתי שיגיבו בפוסט הראשון, אז... תודה :)
אני עדיין לא יודעת איך לקרוא לסיפור הזה. אז בינתיים אין לו שם. תהנו...
לפעמים, כשאני שותה את הקפה של הבוקר,
ועוצמת את העיניים ממש חזק, עד שאני רואה את הצבעים המסנוורים האלה,
אני בטוחה שכשאפתח אותן אראה אותו.
אראה את השער הארוך השחור, שתמיד גרם לו להראות לא שייך, ואת החיוך שרק אני ידעתי שהוא באמת קיים.
כמה הייתי תמימה אז. איך לא ראיתי שמשהו לא בסדר?
זה קרה לפני המון שנים, אבל כולם אומרים שיש לי זיכרון טוב.
הם אומרים את זה, כי אומנם הם הכירו אותו, אבל הם לא יכולים לזכור.
אני זוכרת.
אני זוכרת אפילו את היום שראיתי אותו בפעם הראשונה.
הייתי בת 17, וזה היה היום הראשון ללימודים. נכנסתי לבית הספר, בטוחה בעצמי כמו תמיד,
עם כל החברות שלי מאחורי. ואז ראיתי אותו. הוא צעד לעברי, כאילו הוא לא ראה אותי בכלל,
כאילו הוא יכול להמשיך ללכת, עד שיעבור דרכי, וזה לא ישנה לו. הוא היה נראה מבוגר יותר ממה שהוא באמת.
הוא היה נראה כאילו עבר עליו הרבה. והעיניים שלו היו תמיד מקווצות, כאילו הוא מתאמץ להשאיר אותן פקוחות. אם לא הייתי זזה באותה שנייה, צועקת עליו שיסתכל לאן שהוא הולך, סביר להניח שלא הייתי כאן עכשיו.
הוא הסתכל עלי בזמן שצעקתי, מתרחק בצעדים לאחור תוך כדי התנצלות מגומגמת, ונתקל באמה. אמה הייתה ילדה ביישנית מאוד.
היא הייתה תמיד לובשת את אותו הסוודר כל יום,ולא מסתרקת אף פעם. כשהם נקלו זה בזה, כל הספרים שהיו לה ביד נפלו על הרצפה,
והוא עזר לה לאסוף אותם. לפעמים אני חושבת מה היה קורה אם אמה הייתה קצת פחות ביישנית, וצועקת עליו שילך והיא תסתדר לבד.
זה לפחות מה שאני הייתי עושה. אבל אמה לא עשתה את זה.כי אמה הייתה פשוט אדם טוב. והיא שלמה על זה ביוקר.
נכנסתי לכיתה לשיעור הראשון, והוא היה שם. במבט שני, יכולתי לראות כמה יפה הוא; שיערו היה שחור ארוך ומבריק, ועיניו היו כחולות בהירות, כמעט שקופות. הוא היה נראה כל כך שונה מכולם. הוא הסתכל בי בלי לומר מילה. כאילו הוא מנסה להסתכל דרכי, לראות משהו שאני לא יכולה.
לא ידעתי אז, שזה בדיוק מה שהוא עושה.
קראו לו אדמונד. באותם ימים, השם הזה היה נראה לי כל כך יפה ומיוחד. בדיוק כמוהו. הוא תמיד היה מוקף בחבורה של בנות שניסו למשוך את צומת ליבו ואני ביניהן, אבל לשווא. הוא לא התעניין באף אחת מהן. למעשה, היחידה שהוא התעניין בה, הייתה דווקא אמה.
בשיעורים, הוא היה מסתכל רק עליה, במבט מתוסכל. אז חשבתי תמיד, שהוא נראה מתוסכל כל כך,כי אם יראה שהוא מתעניין באמה, המעמד החברתי הגבוהה שלו יעלם. הו, הלוואי שזו הייתה הסיבה.
קינאתי באמה כל כך. אני תמיד הייתי זו שצומת הלב מופנת אליה, אני תמיד זו שהבנים נופלים לרגליה, ופשוט לא יכולתי להבין מה יש לאדמונד לחפש במישהי כמו אמה, שיש לו... טוב, אותי.החלטתי שאני חייבת לעשות משהו בנוגע לזה. ניגשתי אליו בהפסקה, כשהוא ישב על הדשא ובהה באוויר.
כמו שהוא תמיד עושה, והצעתי לו לבוא להיפגש איתי במסעדה קרובה בלילה. אמרתי לו גם, שאם הוא ירצה נוכל גם לבקר בבית שלי אחרי זה.
הוא חייך והסכים. הייתי ברקיע השביעי. מיד כשחזרתי הביתה התחלתי למדוד את כל הבגדים שיש לי בארון. אני לא זוכרת שהתרגשתי ככה לפני פגישה, אולי זה בגלל שבלי לשים לב, התאהבתי בו קצת. אף פעם לא הייתי באמת מאוהבת, ולא ידעתי מה זה בכלל אומר, אז הנחתי שזה בגלל תחושת הניצחון החזקה שהייתה לי. שוב עשיתי את זה, לא היה דבר שלא יכולתי לעשות. ככה חשבתי.
כמה שתעיתי. הרי להציל אותו לא יכולתי נכון?
למחרת הפגישה המוצלחת, הייתי פשוט מאושרת. אני כבר בקושי זוכרת איך זה מרגיש,אבל אני זוכרת שהייתי מאושרת. לאט לאט התחלנו לצאת, ונהיינו חברים, הוא היה הראשון שאהבתי, ואולי האחרון שבאמת אוהב. הפסקתי להתנהג לאנשים בגסות, ונהייתי נחמדה באופן מוזר.
הייתי כל כך מאוהבת בו, שלא שמתי לב לדברים שהוא עושה מאחורי הגב שלי. יום אחד נכנסתי לשירותי הבנות, כדי לחדש את המסקרה שלי,
וראיתי את אמה נשענת על הקיר. כאילו מחכה לי. היא הייתה נראת נורא, כאילו... לקחו ממנה קצת מעצמה. הסתכלתי בה בפליאה.
והיא אמרה לי רק מילה אחת-
"זהירות."
ומאז לא ראיתי אותה יותר.
בהתחלה היה נראה שאמה חולה, כי היא הפסיקה לבוא לבית הספר. ימים הפכו לשבועות, ושבועות הפכו לחודש. חשבתי שהיא נסעה עם המשפחה שלה לחופשה או משהו כזה, כי המורים הפסיקו לקרוא את השם שלה בבוקר, ולשאול איפה היא, או אם מישהו יכול להביא לה את השיעורים.
זה היה נראה כאילו כולם שחכו שהיא בכלל קיימת.
כולם חוץ ממני.
יום אחד, שאלתי את אדמונד בדרך אגב- "נראה לך שאמה סטון עברה לבית ספר אחר?"
הוא התחיל להיחנק מהקולה ששתה באותו זמן, ולומר שכן, שהיא אמרה לו שהיא עוברת בית ספר לפני כמה חודשים. ואני האמנתי לו.
פשוט האמנתי לכל מילה שיוצאת לו מהפה. אבל הפעם האמנתי לו בגלל שהוא סוף סוף חזר למצבו הרגיל. היו ימים, שבהם אדמונד היה מתנהג מוזר.
הוא היה עצבני ומגעיל, ולפעמים הוא לא התייחס אלי בכלל. פעם חשבתי שזה בגלל שהוא כועס עלי.
היום אני יודעת שזה פשוט היה הרעב. אחרי אותם ימים מוזרים, היה תמיד יום אחד שהוא נעלם, ואז חוזר כמו חדש. אף פעם לא דברנו על זה.
כמו שאף פעם לא דברנו על אמה מאז.
באחד הימים האלה, שבהם התחלתי לדאוג לו, החלטתי להפתיע אותו. חשבתי שאם אבוא לבית שלו,עם הרבה אוכל טעים שהכנתי,
אולי זה יגרום לו להרגיש יותר טוב. לפעמים אני חושבת...מה היה קורה אם פשוט הייתי מניחה לו לנפשו באותו יום?
האם הייתי מגלה את הכל בדרך אחרת?
האם עדיין הייתי זוכרת אותו?
דפקתי על הדלת שלוש פעמים. אדמונד פתח אותה. בחיים לא ראיתי אותו במצב כזה. החולצה שלו הייתה קרועה לגזרים, והוא שתת דם.
עיניו נפקחו לרווחה כשראה אותי.
"את חייבת ללכת מפה, עכשיו!" הוא צעק בכלל בלי אוויר. "הוא גילה, הוא גילה הכל... אף אחד לא יזכור, רוצי!"
יכולתי להבחין באדם גבוהה עם שכימיה אפורה בסלון שלו. הוא חייך אלי חיוך מלא שיניים.
ואז רצתי, רצתי עד שראותי בערו כמעט, רצתי הביתה. וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.
אף אחד לא זוכר אותו. וגם אף אחד לא יודע מה קרה. גם אני לא בטוחה שאני יודעת, ואני לא מבינה למה אני היחידה שזוכרת.
אולי אני סתם משוגעת,
או אולי הוא באמת אהב אותי, ופשוט לא נתן לי לשכוח.
פתאום זה נגמר.
אני יודעת שהכל מעורפל ולא ברור, והעלילה מתקדמת ממש ממש מהר, וצריך עוד לעבוד על זה, אבל יש לי עוד הרבה מה ללמוד.
אני מקווה שאהבתם את זה בכל אופן...
-ליזי-.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
lizzie~