לפני כמה ימים נסעתי לבירמנגהם לראות את התערוכה של סטיב מקקארי בסיור של האוניברסיטה הפתוחה שבה אני לומדת.

כמה נקודות לפני התערוכה:

1. פעם הבאה שאתם מתלוננים על רכבת ישראל, אל. לא רק שהרכבות פה מאחרות בלי חשבון (בדרך חזרה היה לנו איחור של 20 דקות), הם גם מתבטלות בלי חשבון. ההבדל כאן, שאף אחד לא מביע תרעומת אלא כולם יושבים/עומדים במקומם וממלמלים בינם ולבין שכנם "Oh dear, I'm gonna miss tea again".

2. כשכל לימודי האנגלית שלך לפני שהגעת לאנגליה מסתמכים על פיטר גבריאל, סטינג, קיור, דפש מוד, סמית' ועוד לא פלא שבמשך כל הנסיעה, התערוכה, החזרה וכתיבת הבלוג יתנגן לך בראש "Panic on the street of London...Panic on the street of Birmingham...I wonder to my self"

3. כשסשה ברון כהן שיחק את הערס האנגלי (מה שנקרא אסבו) הוא לא הגזים....

לפני שאני אדבר על התערוכה הנה שוב הלינק לתמונות של סטיב מקקארי אם מישהו מתעניין: http://www.stevemccurry.com/main.php

סטיב מקקארי הוא הצלם שצילם את התמונה הנודעת של הנערה האפגנית על כיסוי הנשיונל גאוגראפיק. הצילומים שלו מאוד חדים, מאוד צבעוניים ומתמקדים בעיקר באיזור המזרחי של העולם. התמונה של הנערה האפגנית היא חלק מכתבה שהכין לנשיונל ג'אוגרפיק על המלחמה הסובייטית באפגניסטן באמצע שנות השמונים. הוא לא צלם עיתונות וגם לא צלם דוקומטריה, הוא משהו באמצע. ההצלחה שלו, לדעתי היא למצוא "אנשים מספיקים" ומה אני מתכוונת בזה? אנשים שרק תמונה שלהם ללא רקע או לוקיישן מעניין עושים בעצמם את התמונה. הפנים שלהם, המבט שלהם, הבגדים שלהם הכל ביחד יוצרים תמונה מושלמת ללא שום צורך ברקע. כך הפרוטרטים שלו כל כך נהדרים. יכול להיות שהוא צילם אלפי פרוטרטים ומשם "דג" כמה עשרות נפלאים ויכול להיות שמשהו בו יודע למצוא ולהניח את היד על הפרצופים שיוצרים תמונות כאלו. מה שלא יהיה התוצאה בסוף מדהימה.

ועוד דבר מדהים בנוגע לפרוטרטים, זה המבט שהמצולמים שולחים למצלמה. הם כולם חודרים כמו חץ. חלקם נותני אמון, חלקם נראים מאשימים (כמו המבט של הנערה האפגנית), לי ישנה ההרגשה שהצלם סיקרן אותם יותר מאשר הם סיקרנו אותו.. התמונות האלו צולמו לפני יותר מעשרים שנה!... כיום המבטים למצלמה הם מבטים מסוננים שיודעים את התכונות והכוחות שיש למצלמה.

בתערוכה ישנם עוד צילומים שהם אינם פרוטרטים וכולם מדהימים בעיקר ביכולת שלהם לתפוס את הצבע באותו רגע. במקומות אשר כל תייר מגיע ומצלם הוא הצליח לתפוס את הצבעוניות המדהימה של כל מקום גם אם אלו מקומות חסרי כל תקווה, עדיין שאנחנו מסתכלים בתמונות האלו ישנה צבעוניות שמביאה להרגשה שמחה מנוגדת לריאליות של התמונה.

לסיכום, אם למישהו מזדמן להגיע לבירמינגהם בזמן הקרוב, תערוכה מומלצת במיוחד!

אני אשאיר אתכם עם תמונה הפוכה לצבעוניות של סטיב מקקארי, בצבעים דהויים.