לכאן כבר הגיע הסתיו והטמפרטורות צונחות למחצית העשרה. אני כבר עם סוודר ומפזר חום.
(גם זה לקח לי יומ-יומיים לקלוט, זו השנה החמישית שלי כאן ועדין אני מופתעת כל ספטמבר מחדש שאני כבר צריכה להוציא את המעיל מהארון)
כאן ברגע שמתחיל ספטמבר השמש מודיעה של סכסוך עבודה ורק לפעמים מסכימה לצאת לאיזה משא ומתן קצר שמסתיים במפח שמש.
הכל אפרורי וקודר ופתאום אתה שם לב שמצב הרוח שלך אכן משתנה בהתאם.
ואתה אומר לעצמך, נו באמת, אני לא כמו האנגלים האלו שכל מה שהם מדברים זה על מזג האוויר, אבל ברגע שהשמש פוצעת את העננים אתה עם חיוך מטופש בגן השעשועים עובר בין ההורים האחרים ואומר "Nice day. isn't it?".
והשמש הזו שבארץ אתה רק מסתתר בפניה כל הזמן נהיפכת לאוצר של ממש, לא רק לחימום אלא גם ליצירת אטומים קטנים קופצניים שמסתובבים לך בגןף וגורמים לעקצוצי אושר. אני לא מגזימה. האושר הוא לקבל יותר ממה שניתן לך בקיצוב.
ואז היא נעלמת. עד מרץ.
האנגלים לא מדברים על מזג האוויר בגלל נימוס או התחלת שיחה משמימה. זה באמת מעניין אותם, כל שינוי מהאפור-אפור-גשם-דק-דקיק זה נושא שמחייב תשומת לב. וגם אני נגררתי לזה, משווה אתרי אינטרנט עם תחזיות שונות ל"מה יהיה מחר" והאם השמש תגיע או לא.
אז כבר קר וגשום, ויש גם יתרונות לכך - נכין איזה מרק לארוחת ערב, אחר כך נשב מול האח ונשתה כוס תה (כמובן גם עם טלוויזיה פתוחה, יש גבול לכל דבר) והקטנים יקפצו בשלוליות ונכין להם אמבטיית קצף ארוכה. קור הוא מאוד רומנטי. בעיקר כשלא עובדים, מה שקצת מקשה על ענייני המצרכים למרק, העץ לאח והקצף לאצבטיה.
אז רק נגנוב רגעים...
ועוד ענין,
מחר אני נוסעת לבירמינגהם לתערוכה של הצלם סטיב מקקארי.
סטיב מקארי
הוא צלם אמריקאי אשר תמונתו הידועה ביותר היא התמונה "נערה אפגנית", תמונה
של נערה עם עיינים ירוקות חודרות ומקפיאות ושל אדום מעל הראש שידועה מאוד
בעיקר הכיסוי של המגזין נשיונל ג'יאוגרפיק.
אני מאוד אוהבת את התמונה
הזו: הכל בה עז. הצבעים מאוד עזים והניגודיות של הצבעים מאוד עזה והמבט -
המבט העז הזה, הכנה הזה, ללא כל פוזה או ניסיון להצגה אחרת של הדברים - מבט
חד וחודר של ספק לדה ספק נערה שמושך אותך לתמונה.
סטיב מקארי אוהב לצלם פרוטרטים בעיקר מהחלק המזרחי של העולם.והוא עושה זאת מושלם. הנה כתובת האתר למי שרוצה לראות:
http://www.stevemccurry.com/main.php
אני מאוד מתרגשת לקראת הביקור הזה. זה יהיה בתוך קבוצת סטודנטים והיא תכלול סיור בתערוכה של צילומין בגלריה של בירמינגהם.
ונשאיר אותכם באיזה תמונה שלי שקשורה במבט עיינים, את התמונה הזו צילמתי לפני שהתחלתי ללמוד צילום אבל אני מתה עליה ומתה
על המבט של הבן שלי בעיינים:
