כל כך הרבה עבר. אני כאן. לא עברתי. אני כאן איפה שהייתי ואני כבר משאיר חותם. שמעו ואתי ברדיו. סיפרתי על מסע של הנח"ל. היה טוב. אהבתי. כאבו הרגליים כמו שאף פעם לא כאבו. גם אחרי מחנה קיץ בכיתה י' לא כאבו כל כך. גם אחרי הפרימייריה. היה טוב.
הוא חזר מהונגריה. איזה כיף. כל כך התגעגעתי. כאילו, אני לא בטוח למה התגעגעתי, כי זה אף פעם לא היה אמיתי. אתם מבינים? כשנפגשנו זו לא הייתה המטרה, אבל אז דיברנו יותר בקשר וירטואלי והיה טוב. עד שהוא הסכים להגיד את השם... זה לקח זמן. אבל אני למדתי לאהוב. והוא סיפר ואני הקשבתי ותמיד היה סיפור רע, אבל היה טוב. כי כל כך אהבתי, וכל כך רציתי לעזור. גם הוא רוצה. אני בטוח בזה. ועכשיו הוא חזר.
ונפגשנו, פעם ראשונה כמו שזה היה עכשיו. היה טוב. ועצוב. כרגיל, אבל אמיתי. הוא לא מדבר כל כך אבל הוא דיבר הרבה, אבל הוא מיהר ללכת. "התגעגעתי" אמרתי. הוא צחק. זהו. לא יודע... הוא גם ראה עוד אנשים. זה עצוב.
זה גם בחיים לא יקרה אבל... זה הזמן להעלות באוב את כל האנשים האלה ו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
