הצגה יומית

כמו עיתונאי טוב, אני מנסה לחשוב מאיזו זווית אני אתקוף את זה. את הסיפור הזה. האייטם. אדישות. זו הכותרת. כל כך הרבה אדישות, למרות שזה לא משפט נכון. אין כל כך הרבה אדישות. יש פשוט אדישות. לא בוכה. נכון, מחניק בגרון והאזניים קצת אדומות, אבל אני לא בוכה. אולי אחר כך.

אני מתחיל לחשוב שאם מישהו שאני מכיר יראה את הבלוג הזה הוא יחשוב שהעתיד רע. אולי ישלח לקב"ן, אולי לפסיכולוג. אולי יציע. אולי ירחם. מה יהיה? רק רע? זה מה שקורה? אני מרגיש שאני נמצא במצב ביניים, במסדרון בין שני חדרים, בין שני עולמות. אני מרגיש שהצבא הזה הוא תקופת מעבר בין זמן שהיה לי בו טוב, לזמן שיהיה לי בו טוב. רע לי כבר כמעט שנה. מאז יולי שנה שעברה. מזל טוב על הפז"מולדת.

הלוואי שהיית מבין איזו טעות עשית.

לא. 

אין דמעות.