מחר יהיה מחר

האנשתי והענשתי את החתכים שלי.

הם גידלו קליפה לא טובה ונאצלתי להוריד אותה.

זה לא היה להם נעים והם בכו דם.

אז דיברתי אליהם. ניסיתי להרגיע אותם.

אמרתי להם שאני מבינה שכואב להם אבל חייבים. כי הם גידלו קליפה לא טובה.

הבטחתי לגדולים שבקטנים אני לא אגע אז שלא ידאגו להם. 

ניחמתי אותם. הבטחתי להם שתהיה להם עוד הזמדנות והם יוכלו להוכיח את עצמם ולגדל קליפה טובה ואז לא אאלץ להוריד אותה.

הם כעסו שהכאבתי להם. הפשטתי אותם ופלשתי להם לפרטיות. התנצלתי וניסיתי לסיים מהר ככל האפשר.

אבל היו גם עקשנים. אחד במיוחד. והוא גידל קליפה רעה מאוד. נאלצתי לריב איתו. הוא התעצבן והעניש אותי חזרה בכך שלכלך לי את המכנסיים.

אני סולחת לו. 

ניסיתי לנחם אותם כמיטב יכולתי. 

ואז הבנתי שאני פסיכית על כל הראש. כנראה שהתחרפנתי סופית.

היה מאוד מאוד עצוב היום. כל כך עצוב. פשוט עצוב.