בא לי להרוס הכול. להקנות לעצמי כל כלי של הרס עצמי.
הכול. פשוט להיות הרס מהלך.
זה מרגיש לי אלוהי. שליטה מוחלטת. הו. שליטה.
אני רק חושבת על כך ואני מרגישה אלוהית.
בא לי להרוס כל חלק בי. הכול. תנו לי רק שיטות להרוס ואאמץ אותן.
לא את כולן חס וחלילה, רק את אלו שנראות לי טוב. אלו שאוכל להתגאות בהן.
כי לא מספיק להרוס, אלא גם להתגאות בכך. בא לי ללכת זקופה בעולם ולהודיע - כי אני, בבה קובבה בכבודה ובעצמה, הורסת את עצמי. מבחירה.
כי זה מה שאני בחרתי לעשות. אני בעצמי. לגמרי בשליטה ובמודעות מלאה. בוחרת להרוס את עצמי. בכל דרך אפשרית.
הו זה יהיה פשוט נפלא.
כה נפלא.
את שאלת אם אני מקיאה. אמרתי לא. חס וחלילה. להקיא זה רע. כל כך רע.
אבל פתאום אני רוצה. רוצה ובגאווה. להקיא. ואז להתקשר אלייך ולהגיד שכן. אני כן. אני מקיאה.
בגאווה.
אני שולטת בעצמי. אני שולטת בגופי. אני מחליטה מה נשאר מה יוצא. אני. אני ורק אני.
הייתי רוצה. אבל אני לא. ואסור לחשוב מחשבות כאלו. אסור.
ואולי כך אהיה מאושרת?
פעם ראשונה שמתגנבות אל מוחי מחשבות בנוגע לחיי כמכלול. מה עשיתי? איך הגעתי לכאן? מי אני? מה החיים שלי? אלו החיים שאני רוצה? כך אני רוצה להראות? כך אני רוצה להמשיך? מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי?
ולא מתחשק לי לעשות יותר דבר.
ולא לחשוב על דבר.
לא לחשוב על מה שאחרים חושבים עלי.
לא לחשוב על מה אני חושבת עלי.
לא לחשוב על כך שכנראה מחר בבוקר הפוסט יראה כלא רלוונטי יותר.
לא לחשוב.
אז אשב פה ואהיה לי כלום. אולי אשלב ידיים. וארכיב חיוך על הפנים. וגאווה. שליטה.
אשב ואתגאה. על כלום. על אופציה עתידית.
אשב וארגיש כלום. ואהיה כלום. עד השעות הקטנות של הלילה. עד הבוקר. עד הצהריים. עד עוד חמש דקות. עד כמה שזה ייקח. עד שארגיש שזה עבר.
עד הסוף.
כינוי:
גברת אצטון
בבלוג זה
בכל הבלוגים
