מחר יהיה מחר

אני כל כך מותשת. פשוט מותשת. מותשת מכלום. אין שום סיבה להיות מותשת.

אני כל כך מותשת ואני לא רוצה לרגע לעצום את העיניים. כי לעצום את העיניים אומר לצלול ללילה שבסופו קמים ליום חדש. 

ואני לא רוצה יום חדש. אני לא. אני רוצה להמשיך להשאר מותשת לעד. להיות כל כך מותשת שלא אוכל להזיז ולו אצבע אחת קטנה.

ובכך יגמרו כל ההתלבטויות, כל ההחלטות. לא אוכל לעשות כלום וזהו. 

אני כל כך מותשת. מותשת מעצמי. 

אתם לא מבינים שזה מתיש? אתם לא מבינים. ואל תגידו שכן. כי אתם לא. אף אחד לא יכול להבין. בדיוק כמו שאני לא יכולה להבין אתכם.

כי אני לא אתם. אז לעולם לא אבין אתכם. ולא אבין את קשייכם. ואתם לא אני. אז אתם לא תבינו אותי. ולא תבינו את הקשיים שלי. 

כי קשה לי לחיות בתוך מוח שכל מה שהוא עושה זה לחפש איך להרוס את עצמי, לחפש צרות בחיי, לחפש דברים שליליים ודברים רעים.

לחפש ולחפש ולחפש. 

עד שהוא ממציא. ואני רק בן אדם. אני רק ילדה. עייפתי מהמשחקים שלו.

אני כבר בעצמי לא מבינה מתי רע לי, מתי קשה לי, מתי קרה משהו רע, או מתי הוא סתם ממציא.

אז אני אומרת שהוא כל הזמן ממציא. עדיף ללכת על בטוח. אבל זה מייאש. זה מתיש.

כואבות לי כל כך העיניים כבר. והגרון. וגם זה מזוייף. גם זה מומצא. הכול.

כי קשה לי לחיות בחיים שאין לי טיפת לגיטימציה לשום קושי או מחשבה רעה. כי הכול משחק. הכול בכאילו. הכול מזויף. לא כואב לי. לא רע לי. אין דבר שלילי בחיים שלי. הכול טוב. הכול בסדר. 

ובכל זאת רע לי. בלי שום סיבה. בלי שבכלל רע לי. אל תנסו אפילו להבין.

אינספור פעמים בשעה, אגיד לעצמי "רע לי". ואז אפצח במלחמה בלתי פוסקת מול מוחי:

"רגע. אתה שוב מנסה לעבוד עלי? זה מהקטעים האלו שאתה גורם לי לעשות כאילו רע לי כשלא?"

"אבל באמת אני מרגישה רע, אז אולי הפעם זה אמיתי"

"לא, אבל אין שום סיבה בעולם להרגיש רע. ואני גם לא מרגישה רע. אני לא. אני באמת לא מרגישה רע."

"אבל רע לי"

זה אף פעם לא אמיתי. שום דבר לא אמיתי.

ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני לא. אני לגמרי אבודה במוח שלי. במחשבות שלי. אני אבודה כל כך.

ואני לא יכולה להציל את עצמי. אני לא יכולה לבקש מכם שתצילו אותי. כי אין ממה להציל. אין. 

אני רק עושה בכאילו שרע לי. מרימה הצגה. רק שאני משחקת בתפקיד השחקנים ובתפקיד הקהל בו זמנית. וזה כל כך מבלבל ומתסכל. 

אתם מבינים. זו הצגה. אז אין מה להציל. זה רק משחק. אין מה להתייחס או לעשות בנדון. כי זו הצגה. הצגה בפני עצמי. 

ולא אדע לעולם מתי אני על הבמה ומתי אני מאחורי הקלעים. 

ואני פשוט מותשת.