מחר יהיה מחר

יש לי עיפרון. העיפרון מייצג את הידיעה שלי וההבנה שלי של מספר דברים.

הוא מייצג את ההבנה שאני שונה. 

את הידיעה שאני לא כמו כולם. 

את ההבנה שאני לא קשורה.

את הידיעה שזה יהיה משהו שקשה מאוד, אם בכלל אפשרי, לשנות.

בהתחלה התעלמתי ממנו. 

לא רציתי להודות שאני שונה ולא שייכת. כולם רוצים להיות שייכים. במידה כזו או אחרת.

לא רציתי להודות שברשותי עיפרון שכזה.

אבל אז לקחתי עליו אחראיות ובעלות. 

וכל פעם סיטואציות שונות, אמירות שונות, הערות קטנות, מבט מסויים, מילה מסויימת, מחדדים לי את העיפרון.

וההבנה מתחדדת לי. עד כמה אני לא שייכת. עד כמה אני שונה.

ועם כל חידוד התסכול משתלט. 

עם כל חידוד הכעס גובר והייאוש מתנכל.

העיפרון שלי כרגע כל כך מחודד, שאני יכולה לדקור את עצמי איתו.

אני יכולה להתכסות בשאריות חידודים.

אני פשוט לא מצליחה להבין. לא מצליחה להבין איך אחרים הם ככה ואני ככה. 

ויחד עם זאת, אם תגידו לי שאתם מזדההים ומרגישים אותו דבר, ראשית כל, אזלזל בכם, כי איך אתם יודעים מה אני מרגישה? בסך הכול סיפרתי סיפור על עיפרון. ומעבר לזה, אתבאס. כי זה אומר שזה לא משהו ספציפית אצלי. זה אומר שאפילו הדבר הזה, הוא לא שלי. הוא של כולם. או של הרוב. או של חלק. אין בו ייחוד. זה רק עוד משהו. חסר משמעות. חסר טעם. חסר חשיבות. חסר ייחוד.

נכשלתי באירוח. לא היה לכן טוב כאן. התקפי אכילה, התקפי חרדה, מצבי רוח, התקפי לב (?). 

ואני הייתי עסוקה בלחדד את העיפרון שלי. 

ואולי קצת כעסתי עליכן שאתן שונות. שאתן גורמות לי לחדד אותו. 

ורציתי שתישנו שתתנו לי קצת מנוחה מהחידודים.

ולא רציתי שתישנו כי אין לנו הרבה זמן וצריך לנצל כל דקה שאתן כאן. שינה אפשר לעשות אחר כך. לבד.

רציתי שתבינו שאני לא כמוכן, אני לא מתאימה, ותלכו.

ולא רציתי שתלכו. רציתי שתשארו לנצח. לא רציתי להשאר לבד. רציתי להיות אתכן. רציתי שתשארו. לעד.

אני לא רציתי שתלכו.