מחר יהיה מחר

אני מחייכת. 

אומנם חיוך בלתי נראה, חיוך שאינו פיזי, אך זה מה משנה?

אני מרגישה את זה בפנים, אני מרגישה את זה בעיניים שלי. את החיוך הזה.

וזה חיוך מעט מבולבל, חיוך קצת תמים וקצת לא מבין.

יש מילה כזו, ניסיתי להזכר, ואפילו חיפשתי מעט, אך ללא הצלחה.

מילה שמתארת אושר הנובע מתמימות, אולי אפילו מטיפשות. 

קצת כמו, "אין שכל אין דאגות". 

אני חושבת שהמילה המקבילה באנגלית היא bliss.

כך אני חווה את החיוך הזה, כתמים ואולי אפילו מעט טיפשי.

שכן הוא עלה כתוצאה מתסכול רב. 

תסכול של חוסר יכולת לעשות דברים שאני רוצה, של הגבלה ומכשולים.

אבל כשמעט נרגעתי, המחשבות התחילו לצוץ.

שבוע מהיום זה מתחיל, וזו בהחלט התחלה חדשה, שונה מכל מה שהיה עד כה.

המילה היחידה שעולה לי היא פחד. אך המשמעות כבר נשחקה, והשימוש עבר את המכסה.

כנ"ל על בלבול, ולחץ, וחשש. אך אלו הרגשות. 

החיים שלי משתנים, ואני יחד איתם. 

כנראה שכבר השתנתי. בלי לשים לב. 

כי פתאום אני רוצה לחיות את החיים. לנצל את הזמן, לצאת לבלות, לעשות דברים שעושים לי טוב, להנות. 

פתאום אני מסתכלת על השנתיים הקרובות, ואני לא מוכנה שהן יהיו כמו אלה שקדמו להן. אני רוצה שהן יהיו טובות.

ואני כבר לא מסתפקת בסביר, אני לא מסתפקת ברגיל וגם לא בבסדר או נורמלי או "פרווה" - אני רוצה טוב. אני רוצה מצוין, מעולה, מדהים.

כנראה ששבעתי, הספיק לי, עכשיו אני מוכנה לטוב, מוכנה ורוצה. משתוקקת אפילו.

אז אני מתוסכלת, כי הכסף שאקבל בקושי מספיק לכלום, וברצוני גם לחסוך, ואני מתקשה למצוא את האיזון בין "לחיות את הרגע", לבין לדאוג לעתיד.

מי זאת? מאיפה מגיעים הרצונות האלה? התשוקות הללו? 

זה שינוי. והשינוי הזה מעלה בי חיוך. חיוך פנימי שכזה. 

אני חשה אותו בעייניים שלי, ובמצח, וטפטוף קטן בקצה השפתיים. 

חיוך מעט תמים, אולי קצת טיפשי. 

ואני נעה במהירות ובחוסר שליטה בין התסכול, לחיוך.

אני מתסוכלת, אך גם מחוייכת - לאן להמשך, איפה להסתכל, למה להקשיב - מה להרגיש?

קצת מכל דבר. רגע פה ורגע שם.

הכול משתנה. אני משתנה. מרגע לרגע בלי לשים לב.

זה מוזר בצורה בלתי רגילה.

חוסר מילים. 

שקט.

זמן רב לקח לי להבין ולהתחבר למילים של השיר, ועדיין, זה לא שם במאה אחוז, אך לאט לאט, אני מגיעה לשם. חכו לי.