מחר יהיה מחר

אני מתקיימת על הגרלות.

אומנם לא ממשיות אבל הגרלות. כל מי שאני זה רק תוצאות של הגרלה.

מקריות מוחלטת. זיוף מוחלט. צירוף מקרים. אני שקר אחד גדול.

כמו בכל הגרלה צריכות להיות אופציות לתוצאות. בין אם זה מספרים בלוטו, שמות של חברי הכיתה, ספרים שונים, אופציות.

ובכן, מאיפה מגיעות האופציות להגרלות חיי? 

משעות רבות שמצטברות לימים ולשבועות שאפילו אלוהים איבד את הספירה, של אסיפת חומר.

מרבית חיי בשנתיים האחרונות הלכו על כך. שעות ביום. קוראת אינספור בלוגים. מאמרים. כתבות. סיפורים. מדברת עם בנות ומקשיבה לסיפור חייהם. אוספת מידע. אוספת מועמדים להגרות. שיהיו אופציות. עדיף כמה שיותר. שההגרלה לא תהיה משעממת. אני הרי לא רוצה חיים משעממים. בטח לא כאחת שכותבת בלוג. הבלוג צריך להיות מעניין. החיים שלי צריך להיות מעניינים. אני צריכה להיות אדם מעניין. לכן צריך הרבה אופציות. אני הצלחתי לאסוף הרבה אופציות, ועוד אוספת. 

אתן דוגמה להגרלה, היום חתכתי. למה? צריכה להיות תשובה. 

אין בעיה, אשלוף את ערכת ההגרלה שלי. אזרוק אל תוך קופסת ההגרלה את כל האופציות שאספתי עם הזמן:

- חתכתי כדי להעניש את עצמי 

- חתכתי כי הרגשתי מנותקת ורציתי להרגיש משהו 

- חתכתי כי רציתי היי 

- חתכתי כי רציתי תשומת לב מאחרים 

- חתכתי כי רציתי לזעוק לעזרה 

- חתכתי כי כאב לי מאוד ולא ידעתי איך לבטא את הכאב שלי 

- ועוד המון סיבות.. 

אנער היטב את הקופסה כדי שכמובן יהיה מעניין, ואוציא את אחת האופציות. וזו - האופציה שנבחרה. הידד! עכשיו אוכל לנמק ולהסביר למה חתכתי.

כך זה פועל לגבי כל דבר בחיים שלי. לגבי כל הרגשות והמחשבות שלי. כל המעשים והפעולות שלי. הכול. אני עושה הגרלות. ממידע שאספתי מכאב של אחרים. 

הבעיה בהגרלות הללו היא שהן לא משקפות את האמת, הן ניחוש, מקריות, ולא התשובה האמיתית.

הבעיה העוד יותר גדולה, היא שאין תשובה אמיתית. אף אחת מהאופציות בהגרלה היא לא האמת. ואין עוד אופציות שביניהם שוכנת האמת. 

אין אמת. 

כל האישיות שלי מורכבת מההגרלות הללו. מבוססת על סיפורים של אחרים. על מחקרים ומאמרים ורגשות ונימוקים של אחרים. גנבתי את האישיות שלי. 

היא למעשה כלל לא שלי. במקומכם הייתי טובעת אותי על זכויות יוצרים. אתם תזכו בהרבה כסף. 

אין אני האמיתית. היא לא קיימת. אז אני ממציאה. מגרילה. מנחשת. מה שיוצא, אני מרוצה. או לא מרוצה, רוב הפעמים אם לאמר את האמת.

העניין הוא, שלערוך הגרלה זו הפקה לא פשוטה. נחוצים הרבה כוחות ומאמצים ובזמן האחרון, אני פשוט עייפה. מאוד עייפה.

והכוח לערוך את ההגרלות כל פעם מחדש הולך ואוזל. 

ואז אני נותרת חסרת אונים. 

כי אני מדברת עם אנשים. וכן, למרות שסך הכול אתמול כתבתי שאני לא רוצה לדבר עם אף אחד, עשיתי את זה היום. כי זו המציאות שלי. 

אנשים שואלים, מתעניינים, ואני? מה אני בלי ההגרלות? 

כלום. אין בי כלום. אין בי שמץ של אמת. הכול הגרלות. ונגמר הכוח להגרלות.

אז אני שמה לזה סוף.

אין יותר.

בעבר זה עשה לי טוב, לחפור פנימה ולנסות לברר מה קורה איתי. למדתי מזה.

עכשיו? עכשיו זה רק מזיק. אז אני מפסיקה.

רוצים לדעת מי אני? מה אני? מה אני רוצה?  איך אני מרגישה? על מה אני חושבת? מה מטריד אותי? 

אני חוסכת לכם ונותנת לכם את התשובה פה חד וחלק - כלום. 

כלום וכלום. כלום גורר המון שאלות. אז אסתפק בבסדר. זה נוטה להרגיע אנשים. בסדר.

אני בסדר. וזהו. פה נגמר העניין. 

אני סיימתי לחפור פנימה ולחפש תשובות. 

אני סוף סוף משלימה עם זה שאין תשובות. מקבלת את זה. כדאי שגם אתם תקבלו, כי אני לא אחכה לכם. אני ממשיכה הלאה עם החיים שלי. 

מה זה אומר? כלום. זה הכי הרבה שתקבלו. זה הכי הרבה שאני אקבל. זה מעל ומעבר. אני סיימתי להאבק בכל העולם ובעצמי. סיימתי.

מי שזה יתאים לו, מוזמן להשאר בקשר. מי שלא, היה נעים להכיר.

ריק.

למה אני כותבת פוסט? אין תשובה.

על מה אני רוצה לכתוב? אין לי מושג.

מה אני מרגישה? אני לא יודעת.

על מה אני חושבת? על כלום.

ריק. ריק. ריק. ריק. ריק ואני מנסה לחשוב על משהו לכתוב חוץ מריק אבל בכל פעם שאני עוזבת את המקלדת וכותבת עוד מילה יוצא ריק.

זה לא מעניין אותי. אני לא אפסיק לכתוב. אני אוהבת לכתוב. זה נותן לי כוח. אני אוהבת את המקלדת שלי. אני אוהבת אותה כי היא נותנת לי כוח. 

היא הפסיכולוגית הכי גדולה שלי. 

האצבעות הן הראי לנפש. והמקלדת היא הדרך לחדור פנימה ולראות מה קורה שם. ואני אוהבת את זה. ואני לא אפסיק. למרות שאין לי שום מחשבה ובדרך כלל אני אוהבת לכתוב פוסטים מובנים ומשמעותיים. 

אבל אני אמשיך. כי קורה שאני מתחילה מנקודה כזו ומסיימת עם פוסט מובנה ומשמעותי.

כי המקלדת נותנת לי כוח. היא מוציאה ממני דברים. אני יושבת וחושבת וחושבת וחושבת וחושבת ולא מצליחה לחשוב על כלום ולא מצליחה להרגיש ולא מצליחה להבין ולא מצליחה כלום ולא מבינה כלום אבל האינסטינקטים שלי אומרים לי - לכי למקלדת. אז אני באה. וכותבת. ולאט לאט המקלדת מכוונת אותי. האצבעות פשוט מתקתקות. הגלגלים מתחילים לנוע. לאט לאט דברים מתחילים להסתדר. וגם כשלא, כי כרגע כלום לא מסודר, זה מרגיע אותי. זה עושה לי טוב.

אני עוברת מנושא לנושא מתחילה עם חוט מחשבה אחד ומסיימת במקום אחר לגמרי, רוצה לכתוב פוסט על ריקנות וכותבת פוסט על אחד הדברים המשמעותיים בחיים שלי, רוצה לכתוב פוסט מתלונן וכותבת פוסט יחסית אופטימי, רוצה לא לכתוב כלום ובסוף כותבת. 

בין משפט למשפט עוצרת. רגע. לאן הפוסט הזה הולך. מה קורה פה, זה לוקח אותי למקומות אחרים. זה מוביל אותי לדברים נוספים. זה מבולגן. זה לא מובן.

אז אני מנערת את ראשי בחוזקה, לעיתים מעיפה אותו אחורה ודופקת אותו בחוזקה בקיר, במטרה לסלק את המחשבה הזו מהראש.

די כבר! לא הכול צריך להיות מסודר והגיוני! לא הכול צריך להיות מחושב ומאורגן! לא הכול צריך להיות לפי תכנון! פשוט תכתבי. זה פשוט. תכתבי. 

בלי לחשוב. בלי לתכנן. בלי לנתח. זה לא משנה אם הפוסט יצא מובנה או לא. זה לא משנה אם תהיה פואנטה או לא. זה לא משנה שזה לא מה שרצית לכתוב. זה לא משנה אם הפוסט לא יצא משמעותי. זה לא משנה אם לא יקראו אותו בכלל. זה לא משנה אם יקראו אותו המונים ואף אחד לא ישאיר תגובה. זה לא משנה איך אחרים יפרשו את הפוסט הזה ואיך הם יגיבו אליו. זה לא משנה כי את לא במטרה לפגוע באף אחד. את בסך הכול רוצה לפרוק. בסך הכול רוצה להגיע לאיזשהו איזון נפשי. אז את כותבת. זה המקום שלך. את תכתבי מה שאת רוצה. ומי שיקח את זה לא נכון, זו תהיה בעיה שלו.

זה פשוט לא משנה. תכתבי. פשוט תכתבי. בסופו של דבר תגיעי למשהו. ואם לא, העברת את הזמן. עשית משהו. ניסית. 

אז מה בכל זאת הבליח למחשבותיי בתוך כל הריק הזה?

שדברים נראים לי שטותיים. בעיות של אחרים. בעיות בכללי.

מה זה בעיות? מה כבר קרה? 

למה צריך להתלונן? למה צריך לחשוב? למה צריך לסבול? למה צריך לנתח ולדבר על הכול? למה צריך ליצור דברים ולחפש?

הלוואי. הלוואי והיינו בתקופת האדם הקדמון. למה אנחנו לא יכולים להיות כמוהו? לחיות בצורה הישרדותית.

יש לנו אוכל, יש לנו קורת גג. אנחנו צריכים להיות מאושרים. למה צריך לחשוב? למה?

מה זה משנה בכלל? מה משהו משנה בכלל?

מה זה משנה המחשבות שלנו? מה זה משנה הרגשות שלנו?

מה זה משנה הבעיות שלנו?

כלום לא משנה.

מה זה משנה מה נעשה או מה יקרה או איך נפעל או מה נחשוב ומה נרגיש ואיך נעביר את היום שלנו ואיך נעביר את החיים שלנו מה זה בכלל משנה?

מה זה משנה? מה משנה? 

הכול ריק. הכול כלום. פשוט כלום. 

בסוף זה כן יוצא פוסט שלילי. פוסט שמישהו עשוי לקרוא אותו ועלול לחשוב שהחשיבה שלי לא בריאה או משהו בסגנון. 

אבל תבינו, אני לא מרגישה רע. אני בסדר. אני לגמרי בסדר. אני מתנשפת. אני עצבנית. אני כועסת. אני כל כך כועסת. ועכשיו אני בוכה. 

למה לעזעזל אותי בוכה? וצוחקת. מה עובר עלי? 

פתאום בא לי להעלם לגמרי. אני רוצה להיות לגמרי לגמרי לבד. באמת. אני רוצה שאף אחד לא ידבר איתי. שכולם יתפסו מרחק. אני לא רוצה שמישהו יחשוב עלי. אני לא רוצה שיחשבו שרע לי או שקשה לי או שכואב לי. אני לא רוצה שיחשבו שאני לא בסדר. אני לא רוצה כלום. אני רוצה להיות לבד.

אני רוצה להיות לבד. אני רוצה להיות לבד. אני רוצה שיעזבו אותי בשקט. אני רוצה להיות לבד. אני רוצה להיות לבד.

אני לא רוצה שאף אחד ידרוש ממני כלום. אני לא רוצה להיות ברשימת המכרים של אף אחד. אני לא רוצה להיות בקשר עם אף אחד. אני לא רוצה לעזור, לא רוצה שיעזרו, לא רוצה להקשיב, לא רוצה לדבר, לא רוצה להיות שם, לא רוצה לתת עצות, וגם לא לקבל, לא רוצה לנתח סיטואציות ורגשות, לא רוצה לחיות בעולם של בולשיט וזיבולי שכל. לא רוצה!

ושאף אחד לא יתעניין בי או ידע שאני קיימת. אני רוצה למחוק אותי מהזיכרון של כולם. אני רוצה להימחק. אני רוצה להעלם. אני לא רוצה שאף אחד יזכור אותי או ידע מי אני. אני רוצה להיות לבד. 

ואז אני אוכל לעשות מה שאני רוצה. אני לא יודעת מה אני רוצה. אבל זה לא ישנה. אני לא אצטרך לענות על שאלות. אני לא אצטרך לדבר עם אנשים. אני לא אצטרך לענות על ציפיות כלשהן. אני לא אצטרך לחשוב על דברים. אני לא אצטרך להתעסק בדברים. אני לא רוצה כלום. אני פשוט לא רוצה כלום. אני רוצה להיות לבד. אני רוצה אותי עם עצמי וזהו. אני מספיקה לי. אני מעל ומעבר. אני בסדר גמור. אני ממש בסדר. אני בן אדם כל כך בסדר. רגש ההתנשאות מתעורר אצלי. אני אחלה. אני פשוט אחלה. אם לא היו אחרים הייתי כל כך בסדר שהיו יכולים לשים תמונה שלי ליד המילה בסדר במיליון. מי הרשה לאנשים להיכנס לחיים שלי? מי הרשה להם? זה הם. הם הכניסו לי צרות. בגללם הכול. בגללם אני חושבת. בגללם אני פועלת. בגללם אני עושה. בגללם אני מבררת ומבינה ומקשיבה ומשקפת ועוזרת ופוגעת ומרגישה וסובלת וכואבת ודואגת. בגללם. בגללם אני חיה. בגללם הכול. אם אני אהיה לגמרי לבד הכול יהיה טוב. כי אני טובה. אני בן אדם טוב. אני פשוט בן אדם טוב. ואני בן אדם בסדר. אני בסדר. ואין לי בעיות. ואין לי צרות. ואין לי תסביכים נפשיים. ואין לי בעיות פנימיות. ואין לי מחשבות הרסניות. ואין לי התהנהגות לא הולמת. ואין לי כלום. אני בסדר גמור. אני בן אדם למופת. אבל האנשים. האנשים. בגללם. הם מוציאים ממני את כל הרוע והסבל הזה. למה? למה אני צריכה את זה? אני לא רוצה את זה יותר.

אני לא רוצה כלום. 

האנשתי והענשתי את החתכים שלי.

הם גידלו קליפה לא טובה ונאצלתי להוריד אותה.

זה לא היה להם נעים והם בכו דם.

אז דיברתי אליהם. ניסיתי להרגיע אותם.

אמרתי להם שאני מבינה שכואב להם אבל חייבים. כי הם גידלו קליפה לא טובה.

הבטחתי לגדולים שבקטנים אני לא אגע אז שלא ידאגו להם. 

ניחמתי אותם. הבטחתי להם שתהיה להם עוד הזמדנות והם יוכלו להוכיח את עצמם ולגדל קליפה טובה ואז לא אאלץ להוריד אותה.

הם כעסו שהכאבתי להם. הפשטתי אותם ופלשתי להם לפרטיות. התנצלתי וניסיתי לסיים מהר ככל האפשר.

אבל היו גם עקשנים. אחד במיוחד. והוא גידל קליפה רעה מאוד. נאלצתי לריב איתו. הוא התעצבן והעניש אותי חזרה בכך שלכלך לי את המכנסיים.

אני סולחת לו. 

ניסיתי לנחם אותם כמיטב יכולתי. 

ואז הבנתי שאני פסיכית על כל הראש. כנראה שהתחרפנתי סופית.

היה מאוד מאוד עצוב היום. כל כך עצוב. פשוט עצוב.