מחר יהיה מחר

מהאלה ששמים באוטו, מקדימה. אלה הנוקשות, עם הצוואר הרפוי שמניע את ראשם לפי הנסיעה, בתנועת כן ולא.

הייתי בובה טובה. 

עשיתי כן כשהיה צריך, ולא כשהתאים.

סבלתי את תנאי הדרך גם כשהיו קשים.

אם הוחלט לנסוע במהרה, או לעשות סיבוב חד, דבר שהיה גורם לראשי לנוע במהרה ובחוזקה, הייתי ממשיכה וממלאה את תפקידי.

גם כאשר הדבר עשה לי סחרחורות וכאבי ראש. המשכתי בשלי. כן ולא. לפי מה שהייתי צריכה. לפי מה שהתאים לסיטואציה.

תמיד חיוך על הפנים. כי הפנים לא משתנות. ציירו חיוך, יהיה חיוך. רק הראש זז. כן ולא. כן ולא.

אבל אז באו אנשים רעים. ומצאו בי שעשוע.

האנשים הרעים החליטו לשחק עם ראשי גם כשלא צריך. הם נתנו לי מכות חזקות בראש על מנת שאעשה כן ולא. 

הם עשו זאת באכזריות ללא התחשבות בי, עד למצב שבו עשיתי סיבובים שלמים עם הראש, הם לא היו החלטיים.

המשכתי לשתוק. לבצע את מלאכתי כראוי. כן ולא. כן ולא. לחייך.

אך האנשים הרעים לא הפסיקו. עד שכבר לא יכולתי. אז בפעם הבאה שהם באו להניע את ראשי, נשכתי אותם.

הם התעצבנו. כעסו. צעקו עלי. ובסופו של דבר, לקחו אותי והעיפו אותי מהחלון. 

אני התנפצתי להמון חתיכות קטנות. וכאבתי. מאוד. 

היום, אני כבר יודעת שעלי לשתוק לא משנה מה, כי עדיף שיניעו את ראשי בחוזקה והוא יכאב מאשר להתנפץ לכל כך הרבה חתיכות כואבות, ולהשאר עזובה ברחוב. אז היום, אני שותקת. בכל מצב.

אך לפעמים אני לא מצליחה, אני נכשלת, כי ראשי כואב כל כך עד שאיני חושבת בצלילות. לפעמים אין זה בצדק, נשיכות בטעות. שיפוט המציאות שלי נעשה לקוי. לפעמים אני נושכת גם אנשים טובים. אבל אני זוכרת כיצד זרקו אותי מהחלון וריסקו אותי. לכן, היום, אם אני מחליטה לנשוך, אני נושכת הכי חזק שאני רק יכולה, בכל הכוח. כך שאולי הננשך כל כך יפחד שיחליט לא לזרוק אותי מהחלון ולא לנפץ אותי. 

ואולי הננשך ירחם עלי, ויבין שאין צורך לזרוק אותי מהחלון, שכן אני אעשה זאת כבר בעצמי, מרוב הבושה והאשמה על נשיכתי. 

נשכתי אתכן חזק, ועל כך, אני מצטערת. בבקשה אל תזרקו אותי מהחלון. 

יש לנו מעין בית אומנה של חתולים משלנו בחצר.

יש המון חתולים. כעשרה כל פעם. כל פעם מתחלפים.

מי שבא, ברוך הבא. חוץ מהאפור הרע שבא רק בשביל להרביץ מכות.

העניין הוא שהרוב באו כבוגרים, כחתולי רחוב, אז הם לא נותנים לגעת, הם מקבלים אוכל.

יש את זקנות השבט. אלו ממליטות כל הזמן. כיוון שהן מאלו שבאו כבוגרים אין אפשרות לעקר אותן.

מי שנולד כגור ואיפשר, גדל כחתול שגם זוכה לפינוקים כמו ליטופים, ביקורים אצל הוטרינר, וכו'.

בחצר תמיד יש אוכל של חתולים, המון. בכל זאת, הם מינימום עשרה.

הם מתחלפים כל הזמן, למה? כי הם נוטשים אותנו.

למה? אין לי מושג. איפה הם מצאו מקום טוב יותר?

וזה עניין מוזר, כי כל כמה זמן חתול אחר נוטש, ולי נשבר עוד קצת הלב, ולפעמים מגיח אחרי כמה חודשים להגיד שלום ושוב נעלם.

איך הם זוכרים לבוא לפה? יש חתול אחד, מהחלוצים, שנעלם ושב כל חצי שנה במשך שנתיים. כבר המון זמן לא ראינו אותו.

וזה תהליך. כל פעם שרואים שאחד החתולים לא מופיע איזה יום יומיים מבינים שהוא מתחיל תהליך של נטישה. זה עצוב לי כל כך. אני מתחברת אליהם, והם נוטשים. נוטשים אותי. 

ויש את הנאמנים. שניים. חשבנו שהיו יותר. הם נטשו.

אנחנו מנהלים פה גנון של חתולים. כל הזמן יש מכות. כל הזמן יש צרחות. כל פעם צריך לרוץ מהר החוצה כמו משוגע ולצעוק "קישט! קישט!".

אבל היום אני חושבת שאני הופכת לפסיכופתית. בסך הכול רציתי לישון. הלכתי לישון בארבע.

אבל היו צרחות. ואני שומעת. מנסה לרגע להתעלם ואז מבינה שאני לא יכולה לעבוד על עצמי ולא אצליח לישון כשהם צורחים. 

קמה מהר שואלת את אחותי אם היא שמעה ונענת בשלילה. כנראה האוזניים שלי רגישות לזה.

רצה מהר מהר החוצה עם כיסוי עיניים ופיג'מה רק כדי לגלות שזה ש', החתול הנאמן. 

עומד לו במעלה העץ הגדול כשבסופו, גבוה, גבוה חתול קטן שמעולם לא ראיתי. 

אני קוראת לש', והוא עצמו קצת לא ידע איך לרדת מהעץ. בסוף הצליח ואני כמו פסיכופתית עומדת וצועקת עליו.

"ש', באמת!! מה נראה לך? מה אתה עושה? חצוף! אני לא מאמינה עליך! מה נראה לך שאתה עושה?"

תוך כדי, ג' הנאמנה השנייה שנראה לי מזדקנת מייללת בקול מעצבן שאלטף אותה - "שקט ג' את לא רואה שאני עסוקה??" (וישר כמובן מלטפת אותה ואת ש' כי אני חלשת אופי).

לוקחת את ש' לצד השני של הבית וחוזרת לישון. 

עוד פעם.

ושוב אני קמה וצועקת כמו פסיכופתית.

"ש'?!! אני אהרוג אותך! נו! אני רוצה לישון, מה אתה חושב שאתה עושה?? מפגר!"

עזבתי אותו והלכתי לראות מה קורה עם החתול שתקוע למעלה. הוא כל כך גבוה, אלוהים. ומפוחד. אפילו לא מנסה לרדת. ולא ינסה גם כל עוד ש' שם. בזמן שאני בוחנת את העניין, ש' וג' פתחו בסשן מכות, פשוט נפלא.

מקסים מה שהולך פה.

סך הכול רוצים להיות בני אדם טובים, לתת לחתולים אוכל ובית. והם כל היום הולכים מכות. 

מילא כשבאים חתולים רעים מבחוץ להרביץ לשלנו אז אין בעיה להשפריץ עליהם מים או לזרוק משהו להבהיל אותם - כי היי, הם רעים - אבל מה אני אמורה לעשות שזה אחד מבפנים? אני מרגישה כאילו יש לנו חפרפרת בצוות - בוגד!

אז מסבירים לי שככה זה חתולים, ויכול להיות שהוא נכנס לו לטריטוריה, וזה אינסטינקטים ובלה בלה בלה בלה. 

זה עדיין כואב. אפילו חתולים לא יכולים לחיות בשלום. ומה כבר ביקשתי? קצת לישון ביום שישי בבוקר ולא להפוך לפסיכופתית שרצה בשבע בבוקר עם פיג'מה וכיסוי עיניים וצועקת על החתול שלה?

למה הם לא יכולים להסתדר? לחיות בשלום? עולם אכזר. עולם רע. עצוב.

אני בכלל רק רציתי לישון.

אנחנו חיים בשביל כסף. כי בשביל לחיות צריך כסף.

אז אנחנו הולכים במסלול של החיים שבסופו של דבר יביא אותנו למצב בו יהיה לנו כסף בשביל לחיות. ואם נהיה מאוד מוצלחים או ברי מזל, אולי אפילו יהיה לנו הרבה ונוכל להרשות לעצמנו מותרות. אנחנו מקדישים את כל החיים שלנו בשביל זה. בשביל העתיד. בשביל הכסף.

הלוואי והיה לי הרבה כסף, המון. הלוואי והייתי מיליארדרית. זה היה פותר הכול.

כי כל המסלול שלנו מכין אותנו לעתיד. המסלול הזה לא מתאים לי. וההקרבה לא משתלמת. כי אין לי עתיד. לא כזה שאני רוצה לחיות בכל אופן. 

כל המסלול הזה ובשביל מה?

צריך ללכת לבית ספר כדי לקבל תעודת בגרות. לא מספיק ללכת, צריך להשקיע וללמוד כדי שתעודת הבגרות תהיה טובה, מצוינת.

לאחר מכן צריך לשרת בצבא כי זה חשוב, לשרת את המדינה שלנו. אנשים שלא עשו צבא עלולים למצוא את עצמם במעמד נחות בעתיד לעומת אנשים שכן עשו צבא. זה מוניטין, זה חשוב. 

לאחר מכן כמובן, צריך לבחור אוניברסיטה וללמוד לתואר. כי הרי בשביל למצוא עבודה טובה ומכובדת צריך תואר, לפחות ראשון, אם לא שני

 שלישי ודוקטורט.

השלב הסופי, הוא למצוא עבודה. עבודה טובה, אנחנו לא רוצים לעבוד בעבודה נחותה. אבל הכי חשוב, הפרנסה. כמה מרוויחים. 

תוך כדי, צריך לממן מקום מוגרים, ודלק, וחשבונות חשמל ומים, וארנונה, ומצרכים לבית, ובגדים, ואם עוד נשאר לנו כסף אז נוכל להתפנק במותרות.

אנחנו משקיעים את כל החיים שלנו על מנת להגיע לשלב הזה במצב האופטימלי, והוא יתאשר על ידי הכנסה מקסימלית. 

אז נכון, יש את יוצאי הדופן, אלו שפרשו מבית ספר, אלו שאין להם תעודת בגרות, אלו שלא הלכו לאוניברסיטה, אלו שלא עשו צבא, אנשים שדילגו על שלבים.

לחלקם זה צלח, והם מצאו עבודה טובה והם חיים טוב.

לחלקם לא.

וחלק עברו את כל השלבים המפרכים ובסופו של התהליך לא צלחו במציאת עבודה טובה, והם ממשיכים את תהליך ההישרדות על מנת לשפר את מעמדם ואת מצבם הכלכלי. 

אני שונאת את השלבים האלו. כי הם לא עושים לי טוב. כי אני לא נהנית. כי לא כיף לי. כי אני שונאת את ההרגשה שאני סובלת בשביל משהו שאני לא יודעת אם יתקיים. יש כל כך הרבה אופציות למה זה לא יתקיים. ובכל זאת, רובנו עובר את השלבים האלו. כי ככה עושים. כי זה מה שעושים.

מילא, אם היה את הסיכוי שכן יצא מזה משהו, אבל אני לא רואה את זה. אני לא רואה עתיד שלמענו אני עוברת את כל השלבים האלו.

אני לא רואה עבודה בה אני רוצה לעסוק. אני לא רואה את עצמי מביאה את עצמי למצב שבו אני נהנית ומפסיקה להלחם בשביל העתיד. העתיד שלא נגמר. נגמר בקבר. אבזבז את כל חיי. האמת, לא כל כך מתחשק לי. זה המון זמן. המון. כל הזמן הזה בשביל כלום? לא חבל?

ששואלים במה אני רוצה לעבוד כשאהיה גדולה אני עונה "בבעל עשיר". או באישה עשירה אם רוצים לדייק. 

כי נכון, כסף לא שווה אושר. אבל כסף שווה אמצעי להשגת חופש למצוא את האושר. לעשות רק מה שטוב. לחיות באמת את הרגע.

וכמו שמורה פעם אמרה בשיעור, "בשביל להיות מאושרים צריך כסף כדי שיהיה זמן לשבת ולחשוב ולהבין שלא צריך כסף בשביל להיות מאושרים."

תפנית בפוסט, נדלקה נורה. עכשיו מתקיימת דילמה. האם אמחק את מה שכתבתי עד כה ואכתוב פוסט חדש? או אשאיר ואתייחס לנקודה החדשה כנקודה.

אני יותר מתחברת לנקודה הבאה אבל כואב לי על מה שכתבתי עד כה. 

רק אעלה את הנקודה. מצאתי פיתרון יותר טוב. אני רוצה שיגידו לי שאני גוססת. בלי תופעות לוואי. נשאר לי X זמן לחיות. הרי מי אלו שבאמת עושים חיים? שלא דופקים חשבון, שחיים את הרגע, שעושים מה שהם באמת רוצים בלי לנתח ולחשוב ולהתחשב בעתיד.

אלו שיודעים שהם הולכים למות. 

לא פעם ראיתי בסדרות טלוויזיה, מצבים בהם הודיעו למישהו שהוא גוסס וכאשר התברר שזו טעות הוא לא קיבל זאת טוב. זה כל כך מובן. כי כשאמרו לו שיש לו זמן מוקצב לחיות הוא עשה רק מה שהוא רוצה ומה שטוב לו וניסה להגשים את כל החלומות שלו בלי לחשוב על העתיד. ועכשיו, עליו לחזור אל המסלול המטיש של לדאוג לעתיד. כל הזמן לעתיד. העתיד שמי אמר שהוא בכלל קיים? 

כרגע זה יישאר פוסט בלי מסקנה, רק עם הרבה נקודות למחשבה. כי אין לי את הפיתרון. אין לי את המסקנה. אבל זה מתרוצץ לי במחשבות. 

עריכה: ראיתי את הנושא החם, ולא יכולתי להשאר אדישה, אותו הייתי רוצה לפגוש. כל כך. במיוחד עכשיו.

חלק נכבד מהפוסט כבר לא רלוונטי, אבל אני לא רוצה למחוק, כי זה מה שהרגשתי. רק אבהיר שנכון לעכשיו,

לא אכפת לי לגיטימציה. לא אכפת לי אחרים. לא אכפת לי פרסום. לא אכפת לי כלום. שום דבר מסביב.

אני לסבית שמאוהבת בהוא.

כי הוא מושלם. מושלם בשבילי.

הוא לא יודע שאני קיימת. אני יודעת שהוא קיים. כמו שאר העולם.

תבינו, הוא מפורסם. 

לכן, לאהבה שלי אין לגיטימציה. היא לא נחשבת.

הדבר היחיד שאקבל הוא "בעלת קראש", או "גרופית", או "מעריצה שרופה". 

זה חלק ממה שהכי כואב, כי אף אחד לא מבין. אף אחד לא יבין.

הרגש היחיד שאקבל בתגובה הוא זלזול, או התנשאות, או "אוי איזה חמודה!".

כי זה לא נלקח ברצינות.

זה עניין שטותי. פאזה שתעבור. בדיחה משפחתית. בבה מאוהבת בהוא. באחת ההופעות נתקלתי באמו וישר חייגתי לאמא שלי ואמרתי לה שראיתי את חמותי, והיא כמובן ישר הבינה ושאלה "מי, אמא של ההוא? איך היא?" זה ידוע במשפחה. כבדיחה. בבה מאוהבת בהוא.

זה לא נלקח ברצינות.

כי הוא מפורסם. 

אבל אני אוהבת אותו. מאוד.

אני מרגישה שאני מכירה אותו. 

חלק ממנו לפחות.

מהמוזיקה שלו, מההופעות שלו, מהמילים שלו בראיונות, משפת הגוף שלו, מהסיפורים שהוא מספר שאותם אני כבר יודעת בעל פה, מהאנשים שמהווים עבורו השראה, מהכול. מפיסות המידע שאני אוספת בכל הזדמנות.

ואני אוהבת את החלק הזה. אני אוהבת אותו.

אני כל כך אוהבת אותו וזה כואב.

האם האהבה הזו מציאותית? הסובבים טוענים שלא.

אבל למה? בגלל שהוא מפורסם? אם כן אני לא מקבלת את זה.

אם זה רק בגלל המכשולים האחרים, הפרקטיים, אני מוכנה לקבל זאת, ואמצא דרך להתגבר עליהם. 

אבל למה רק בגלל שהוא מפורסם אין לי לגיטימציה לאהוב אותו?

כואב לי הלב.

כואב לי הגוף. פיזית. אני מרגישה מין כאב כזה באמצע של הגוף כשאני חושבת על זה. כואב לי. 

אני שומעת אותו מדבר ואני רוצה לדבר איתו. אני רוצה לבלות איתו זמן. לשבת לצידו ולהתסכל לו בעיניים. עמוק בעיניים. לשמוע אותו מדבר, להקשיב למילים שלו, ללמוד ממנו, ואולי רק לשים את הראש ולנוח. אני מבטיחה. אני רק רוצה להניח עליו את הראש והכול ייעלם. כל הצרות והמחשבות. רק להניח עליו את הראש. ולנוח. רק שהוא יהיה לצידי. ואני לצידו. 

מעבר לזה שאני מאוהבת בו, זאת אהבה מיוחדת.

כי אני לסבית, והוא זכר. 

הוא כל כך מיוחד שלמרות שהוא זכר אני אוהבת אותו. כל כך אוהבת אותו.

יש לי בעיה להתקרב פיזית לאנשים, להיות קרובה לפנים שלהם כי מפחיד אותי הריח, הקירבה,  ואצלו, אין לי בעיה עם זה, להפך, אני רוצה להיות הכי קרובה שרק אפשר.

אין לי בעיה להיות עבורו כל מה שהוא רק רוצה, רק להיות איתו.

והכול יהיה טוב.

אני שומעת אותו מדבר ואני רוצה אני לדבר איתו. פשוט לשבת ולדבר. להיות זה לצד זו ולדבר. אני רוצה לדעת עליו הכול. לשמוע את כל סיפורי הילדות שלו, לשמוע את כל הדעות שלו, את כל הרגשות שלו. ללמוד מה מניע אותו בחיים, ללמוד איזה אוכל הוא אוהב, איך הוא אוהב לישון, מה סדר היום שלו, מה היחסים שלו עם המשפחה שלו, אני רוצה לדעת עליו הכול.

אני לא יודעת. אני מבולבלת. אני רק רוצה להיות קרובה אליו. באמת. אני אוהבת את האישיות שלו. את הנפש שלו. אני מרגישה פספוס כל כך גדול כשאני לא מכירה אותו אישית והוא לא אותי. 

תמיד צחקתי בלב על עניין ההתאהבות, ועל אנשים שטוענים שנפגעו מאהבה וכל הסיפורים סביב. חשבתי שזה שטותי לחלוטין. עד שזה מגיע אליך, ואז זה שונה, אז זה סיפור אחר לגמרי, ואז אף אחד אחר לא יכול להבין. במיוחד בסיטואציה הזו. ואולי זה מה שעוד יותר כואב. חוסר הלגיטימציה.

כואב לי הלב. כואב כל כך.

בקשה לי אליכם. אם ברצונכם להשאיר תגובה מזלזלת, מתנשאת או שבאיזשהו אופן מתייחסת אלי כ"חמודה", בבקשה, ותרו על העניין.

התלבטתי אם לאפשר להוסיף תגובות שכן אני לא יודעת אם קיימת איזשהי תגובה שלא תגרום לי להרגיש רע עוד יותר, אבל אני שונאת שלא נותנים להגיב, לכן אאפשר תגובות. אבל בבקשה, תתחשבו בי. 

אל תטרחו לשאול מי הוא. לא אגלה.