מחר יהיה מחר

אני מרגישה שזרקו אותי לבריכה של הגדולים. איפה שהמים עמוקים.

ואף אחד לא צייד אותי במצופים.

ואף אחד לא לימד אותי לשחות.

ואף אחד לא מנחה אותי כיצד לא להשאר מתחת לקו המים.

ואני עוד חדשה פה בעסק. במים העמוקים. אני קטנה. אני נמוכה. והמים גדולים ועמוקים.

אז אני מנסה, לפעמים. מצליחה, לפעמים. נכשלת, לפעמים.

כמה שניות מעל המים. כמה שניות מתחת. והדקות ארוכות. השעות מצטברות. 

לפעמים אני מתמלאה במעט כוחות או רצון להלחם. אז אני נאבקת להרים את הראש מעל המים ולהסתכל למקום רחוק רחוק. 

לפעמים אני מעדיפה פשוט לוותר ואני נותנת לעצמי כמה דקות טובות מתחת למים. לסבול קצת. לנוח קצת. 

ומסביבי מהומה. המון אנשים. הבריכה מלאה. הצפיפות גבוהה.

השעה היא שעת עומס. המון אנשים בבריכה.

ולי יש בעיה. 

הם מסקרנים אותי. אפילו מהפנטים הייתי אומרת.

ואני רוצה ללכת אליהם. להשתלב. להיות חלק. 

אך כמו שאני נאבקת על נשימותיי והמצאותי מעל לקו המים, כך גם הם.

אך נוסף על כך, הם גם נאבקים אחד בשני.

כל אחד בעצמו וכל אחד בשני. מלחמה. מאבקים. בלאגן.

וזה קשה לי. אני לא רגילה. אני לא יודעת. איך להשתלב, כיצד לעשות זאת והכי חשוב, אם אני בכלל רוצה. 

גם הסקרנות מהווה פה מניע לא קטן. אני סקרנית לדעת מה קורה שם במלחמה הזו, במאבקים הבלתי פוסקים. מי נתן איזו מכה, מי כרגע למעלה ומי טבע. אני מוכרחה להיות בעניינים. אך שוב, גם פה ישנה סכנה. כמו שאומרים, הסקרנות הרגה את החתול. מיאו?

תבינו, כשאני בוחרת להמלט מהבריכה ולצפות מבחוץ על הנעשה אני מרגישה רע. הנה שוב אני אאוטסיידרית, נותרתי לבד, בחוץ. כמו אז באותם ימים בבית הספר שביליתי בהפסקות על אסלת השירותים סופרת את הדקות כיוון שאף אחד לא רצה בחברתי. וגם אם טוב לי לבד, ואיני זקוקה לחברה, זו אינה הרגשה נעימה. להיוותר בחוץ. לבד. לא להיות חלק. 

אך כאשר אני מסתכנת וקופצת אל הבריכה אני אבודה. נאבקת על כל נשימה. לא מבינה באיזה צד במלחמה אני שכן בכלל אין פה צדדים. כל אחד בעצמו וכל אחד באחרים. כולם נגד כולם וכולם בעד כולם. ולי, לי אין כלים במלחמה הזו, איני מצוידת. לא בכלים פיזיים, לא באסרטגיות, ולא בכוח רצון או מוטיבציה. 

אז אני נהייתי מתוסכלת. אבודה. נאבקת.

אך אם אצא מהבריכה, שוב, אותה תחושה מעיקה. אותו בידוד מנכר. איני רוצה בזאת.

מעגל אכזרי שכזה.

אז אני נותרת מבולבלת. עוברת במהירות מאחד לשני, פעם בבריכה ופעם מחוצה לה. שוב ושוב. ובכל פעם רמת התסכול עולה. ואני נותרת מבולבלת.

יש לי עיפרון. העיפרון מייצג את הידיעה שלי וההבנה שלי של מספר דברים.

הוא מייצג את ההבנה שאני שונה. 

את הידיעה שאני לא כמו כולם. 

את ההבנה שאני לא קשורה.

את הידיעה שזה יהיה משהו שקשה מאוד, אם בכלל אפשרי, לשנות.

בהתחלה התעלמתי ממנו. 

לא רציתי להודות שאני שונה ולא שייכת. כולם רוצים להיות שייכים. במידה כזו או אחרת.

לא רציתי להודות שברשותי עיפרון שכזה.

אבל אז לקחתי עליו אחראיות ובעלות. 

וכל פעם סיטואציות שונות, אמירות שונות, הערות קטנות, מבט מסויים, מילה מסויימת, מחדדים לי את העיפרון.

וההבנה מתחדדת לי. עד כמה אני לא שייכת. עד כמה אני שונה.

ועם כל חידוד התסכול משתלט. 

עם כל חידוד הכעס גובר והייאוש מתנכל.

העיפרון שלי כרגע כל כך מחודד, שאני יכולה לדקור את עצמי איתו.

אני יכולה להתכסות בשאריות חידודים.

אני פשוט לא מצליחה להבין. לא מצליחה להבין איך אחרים הם ככה ואני ככה. 

ויחד עם זאת, אם תגידו לי שאתם מזדההים ומרגישים אותו דבר, ראשית כל, אזלזל בכם, כי איך אתם יודעים מה אני מרגישה? בסך הכול סיפרתי סיפור על עיפרון. ומעבר לזה, אתבאס. כי זה אומר שזה לא משהו ספציפית אצלי. זה אומר שאפילו הדבר הזה, הוא לא שלי. הוא של כולם. או של הרוב. או של חלק. אין בו ייחוד. זה רק עוד משהו. חסר משמעות. חסר טעם. חסר חשיבות. חסר ייחוד.

נכשלתי באירוח. לא היה לכן טוב כאן. התקפי אכילה, התקפי חרדה, מצבי רוח, התקפי לב (?). 

ואני הייתי עסוקה בלחדד את העיפרון שלי. 

ואולי קצת כעסתי עליכן שאתן שונות. שאתן גורמות לי לחדד אותו. 

ורציתי שתישנו שתתנו לי קצת מנוחה מהחידודים.

ולא רציתי שתישנו כי אין לנו הרבה זמן וצריך לנצל כל דקה שאתן כאן. שינה אפשר לעשות אחר כך. לבד.

רציתי שתבינו שאני לא כמוכן, אני לא מתאימה, ותלכו.

ולא רציתי שתלכו. רציתי שתשארו לנצח. לא רציתי להשאר לבד. רציתי להיות אתכן. רציתי שתשארו. לעד.

אני לא רציתי שתלכו.

אני כל כך מותשת. פשוט מותשת. מותשת מכלום. אין שום סיבה להיות מותשת.

אני כל כך מותשת ואני לא רוצה לרגע לעצום את העיניים. כי לעצום את העיניים אומר לצלול ללילה שבסופו קמים ליום חדש. 

ואני לא רוצה יום חדש. אני לא. אני רוצה להמשיך להשאר מותשת לעד. להיות כל כך מותשת שלא אוכל להזיז ולו אצבע אחת קטנה.

ובכך יגמרו כל ההתלבטויות, כל ההחלטות. לא אוכל לעשות כלום וזהו. 

אני כל כך מותשת. מותשת מעצמי. 

אתם לא מבינים שזה מתיש? אתם לא מבינים. ואל תגידו שכן. כי אתם לא. אף אחד לא יכול להבין. בדיוק כמו שאני לא יכולה להבין אתכם.

כי אני לא אתם. אז לעולם לא אבין אתכם. ולא אבין את קשייכם. ואתם לא אני. אז אתם לא תבינו אותי. ולא תבינו את הקשיים שלי. 

כי קשה לי לחיות בתוך מוח שכל מה שהוא עושה זה לחפש איך להרוס את עצמי, לחפש צרות בחיי, לחפש דברים שליליים ודברים רעים.

לחפש ולחפש ולחפש. 

עד שהוא ממציא. ואני רק בן אדם. אני רק ילדה. עייפתי מהמשחקים שלו.

אני כבר בעצמי לא מבינה מתי רע לי, מתי קשה לי, מתי קרה משהו רע, או מתי הוא סתם ממציא.

אז אני אומרת שהוא כל הזמן ממציא. עדיף ללכת על בטוח. אבל זה מייאש. זה מתיש.

כואבות לי כל כך העיניים כבר. והגרון. וגם זה מזוייף. גם זה מומצא. הכול.

כי קשה לי לחיות בחיים שאין לי טיפת לגיטימציה לשום קושי או מחשבה רעה. כי הכול משחק. הכול בכאילו. הכול מזויף. לא כואב לי. לא רע לי. אין דבר שלילי בחיים שלי. הכול טוב. הכול בסדר. 

ובכל זאת רע לי. בלי שום סיבה. בלי שבכלל רע לי. אל תנסו אפילו להבין.

אינספור פעמים בשעה, אגיד לעצמי "רע לי". ואז אפצח במלחמה בלתי פוסקת מול מוחי:

"רגע. אתה שוב מנסה לעבוד עלי? זה מהקטעים האלו שאתה גורם לי לעשות כאילו רע לי כשלא?"

"אבל באמת אני מרגישה רע, אז אולי הפעם זה אמיתי"

"לא, אבל אין שום סיבה בעולם להרגיש רע. ואני גם לא מרגישה רע. אני לא. אני באמת לא מרגישה רע."

"אבל רע לי"

זה אף פעם לא אמיתי. שום דבר לא אמיתי.

ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. אני לא. אני לגמרי אבודה במוח שלי. במחשבות שלי. אני אבודה כל כך.

ואני לא יכולה להציל את עצמי. אני לא יכולה לבקש מכם שתצילו אותי. כי אין ממה להציל. אין. 

אני רק עושה בכאילו שרע לי. מרימה הצגה. רק שאני משחקת בתפקיד השחקנים ובתפקיד הקהל בו זמנית. וזה כל כך מבלבל ומתסכל. 

אתם מבינים. זו הצגה. אז אין מה להציל. זה רק משחק. אין מה להתייחס או לעשות בנדון. כי זו הצגה. הצגה בפני עצמי. 

ולא אדע לעולם מתי אני על הבמה ומתי אני מאחורי הקלעים. 

ואני פשוט מותשת. 

בא לי להרוס הכול. להקנות לעצמי כל כלי של הרס עצמי.

הכול. פשוט להיות הרס מהלך. 

זה מרגיש לי אלוהי. שליטה מוחלטת. הו. שליטה. 

אני רק חושבת על כך ואני מרגישה אלוהית. 

בא לי להרוס כל חלק בי. הכול. תנו לי רק שיטות להרוס ואאמץ אותן.

לא את כולן חס וחלילה, רק את אלו שנראות לי טוב. אלו שאוכל להתגאות בהן.

כי לא מספיק להרוס,  אלא גם להתגאות בכך. בא לי ללכת זקופה בעולם ולהודיע - כי אני, בבה קובבה בכבודה ובעצמה, הורסת את עצמי. מבחירה.

כי זה מה שאני בחרתי לעשות. אני בעצמי. לגמרי בשליטה ובמודעות מלאה. בוחרת להרוס את עצמי. בכל דרך אפשרית.

הו זה יהיה פשוט נפלא. 

כה נפלא.

את שאלת אם אני מקיאה. אמרתי לא. חס וחלילה. להקיא זה רע. כל כך רע.

אבל פתאום אני רוצה. רוצה ובגאווה. להקיא. ואז להתקשר אלייך ולהגיד שכן. אני כן. אני מקיאה. 

בגאווה.

אני שולטת בעצמי. אני שולטת בגופי. אני מחליטה מה נשאר מה יוצא. אני. אני ורק אני.

הייתי רוצה. אבל אני לא. ואסור לחשוב מחשבות כאלו. אסור. 

ואולי כך אהיה מאושרת?

פעם ראשונה שמתגנבות אל מוחי מחשבות בנוגע לחיי כמכלול. מה עשיתי? איך הגעתי לכאן? מי אני? מה החיים שלי? אלו החיים שאני רוצה? כך אני רוצה להראות? כך אני רוצה להמשיך? מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי?

ולא מתחשק לי לעשות יותר דבר.

ולא לחשוב על דבר.

לא לחשוב על מה שאחרים חושבים עלי. 

לא לחשוב על מה אני חושבת עלי.

לא לחשוב על כך שכנראה מחר בבוקר הפוסט יראה כלא רלוונטי יותר.

לא לחשוב.

אז אשב פה ואהיה לי כלום. אולי אשלב ידיים. וארכיב חיוך על הפנים. וגאווה. שליטה.

אשב ואתגאה. על כלום. על אופציה עתידית.

אשב וארגיש כלום. ואהיה כלום. עד השעות הקטנות של הלילה. עד הבוקר. עד הצהריים. עד עוד חמש דקות. עד כמה שזה ייקח. עד שארגיש שזה עבר.

עד הסוף.