מחר יהיה מחר

רציתי להשתמש במילים יפות, מילים מיוחדות.

רציתי ליצור שרשרת ארוכה של מילים, שרשרת יפיפייה. 

כמו אמנית, כמו יוצרת. 

לקחת את חומרי הגלם, המילים, ואת כלי העזר, הפסיקים, הנקודות, הרווחים, וליצור שרשרת יפייפיה. 

שרשרת של מילים. 

שרשרת כזו שמי שיראה אותה ייחפש באופן מיידי את הקופה ויעמד בתור לא משנה מה אורכו.

שרשרת כזו שמי שיראה אותה ישלם עבורה לא משנה מה מחירה.

אני חוששת שאזלו לי חומרי הגלם וכלי העזר. 

ייתכן שנגמרו המילים?

אני לא בטוחה שהעניין אפשרי, שכן יש מלאי בלתי מוגבל של מילים. 

אז אולי דווקא ההשראה נגמרה. החזון. 

הרעיונות לשרשראות יפיפיות. 

ואיני רוצה להסתפק בשרשרת בינונית, אני רוצה שרשרת יפיפיה. 

אבל איך אפשר להגיד שנגמרו הרעיונות? רעיונות הם ביטואים של מחשבות ויש לי המון מחשבות. 

אולי יש לי יותר מדי מחשבות. כל כך הרבה שהן נעלמות. ואז לא ניתן להפריד ולו אחת קטנה ומסכנה.

רציתי להשתמש במילים יפות, באמת רציתי. רציתי ליצור שרשרת כה יפה עד שהייתם מסתנוורים מיופיה.

אבל לא הצלחתי. רציתי. באמת רציתי. אבל לא הצלחתי. אני לא מצליחה.

אז אם תסלחו לי, אאלץ באופן חד פעמי לגנוב את מילותיו של מישהו אחר:

כלום לא עצוב, הכול כרגיל.

כלום לא קורה פה.

כלום לא קורה פה.