בקיצור...(בעירוך...)
וואנשט, שלי, אין שם, שני חלקים, הפרקים בדרך... (זה אחד הראשונים שאני כתבתי, אז
זה די אידיטי, ההמשך יותר מוצלח^^)
P.S: בכלל משהו קורא את זה!?
{Bill}
»נו, תודה
לאל. סיימנו עוד הופעה אחת. אני גמור מעייפות, באמת מה זה הלוח זמנים הזה שלנו?
כנראה כולם חושבים שהבחורים מTokio Hotel עשויים ממתכת ויכולים לעבוד ימים שלמים בלי
הפסקה בכלל... נו ומה עכשיו? עכשיו כמו תמיד איזה מלון אידיוטי, מחר, כמו תמיד,
מטוס מקולל... לפחות טום תמיד נימצא איתי. הוא האח הטוב ביותר בעולם. אני כל כך
אוהב אותו!! לפעמים זה כבר הופך להיות אבסורד, אבל אני באמת לא מסוגל לדמיין את
החיים שלי בלי טומי=). אם הוא לא היה איתי, אני בחיים לא אהיתי הופך להיות מי שאני
עכשיו. הוא- הצד הטוב ביותר שלי! דרך אגב איפה הוא? צריך לבקר אותו=) «
{Tom}
»היום
זרקתי את כל המפרטים שלי לקהל... המעריצים האלו... באיזה עניים הם הסתקלו על כל
אחד מהם, איך הם הטנפלו עלהם. זה הזכיר לי סרט מ"נשנל גאוגרפיק" על
הטבע... איך שהן היו מוכנות לקרוע אחת את השנייה לגזרים בשביל לקבל את הטרף.
אני תמיד זורק
מפרטים, אבל אחד אני לא אתן לאף אחד. אף פעם. הראשון שלי. הוא כבר לגמרי דק, אבל
הוא יקר לי. עכשיו הוא הפך להיות משהוא כמו הקמע שלי. כניראה זה טיפשי, אבל ממנו
הכול התחיל. בחיים שלי יש שלושה קמעות, המפרט שלי, מן אבן קטנה עם חור שמצאתי על
חוף הים, אומרים שהם מביאים מזל, והאחרון והכי חשוב- ביל.
האח התאום שלי, ההשתקפות שלי במראה. הוא- חלק ממני, הצד הכי טוב שלי. אם הוא רק
היה יודע כמה אני אוהב אותו... כניראה הוא כבר יודע=). ביל- זה ההשראה שלי, המזל
שלי, הכל תמיד מצליח לי לידו. אני פשוט מת עליו.
דרך אגב לאן הוא
נעלם? «
{Bill}
»טום בא אליי, אני מאוד שמחתי שהוא בא. רק לפני
שעה ראיתי אותו ואני כבר מגעגע... לפעמים אני חושב שאנחנו שלם בילתי ניתן להפרדה.
אני והאח שלי. שמחתי כל כך לראות אותו שמתוך רגשות נישקתי אותו בלכי.... הוא
הסמיק. מילמל משהו וברח... האמת אני עושה את זה די הרבה. לא יודע מה קרה לו...
צריך לשאול מחר, ועכשיו לישון. «
{Tom}
»אהיתי אצל ביל. פיטפטנו, סתם ישבנו ודיברנו.
העניים שלו נצצו בשמחה, כשהוא הסתקל עליי... ואני הסתקלתי עליו מהופנט... הוא כל
כך יפה.
לפעמים אני מאבד
את יכולת הדיבור כשאני מסתקל עליו... הוא עדין, מדויק, רגיש...
הוא-שלמות. ואני
גאה בזה שהוא... אח שלי. והיום כמו בעצם בכל יום הוא נישק אותי בלחי... אבל משהו
קרה לי ברגע הזה... הרגשתי חום בכל הגוף. כניראה השתגעתי, אבל לא יכולתי להשאר שם
יותר. ברחתי... מחר אני אצתרך להתנצל. התנהגתי כמו איזה מתבגרת שנישקו פעם ראשונה...
טום, אתה אידיוט! «
{Bill}
»היום היה
מזעזע. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה זה הורס את כל היום... יוסט צעק עלינו כמו
לא נורמאלי. כניראה הוא שוכח מה אנחנו עושים בשבלו... אם לא אנחנו לא היה ממנו
כלום! ובאיזה זכות הוא בכלל צועק עלינו. אנחנו כבר ילדים גדולים ומבינים מה לעשות
ואיך. בכל הזמן שאנחנו בשואו-ביזנס כבר למדנו המון. ועכשיו פשוט אין לו זכות
להורות לנו, ובטח שלא להרים את הקול. לפעמים אני פשוט שונא אותו. כל מה שהוא חושב
זה על איך להסיג יותר כסף. אני לא אומר שאני לא צריך כסף... כולם צריכים. אבל כאלה
כמו דייב שוכחים מכל דבר בעולם, במרדף אחרי הגשמיות (XD (זה נכתב ברוסית) ... טוב
אין טעם לבזבז עצבים על האידיוט הזה. אני ילך לטום, ניראה מה הוא עושה=)
***לא היה צריך ללכת לשום מקום. הוא בא בעצמו.
מתיישיב לידי על המיטה. והרבה זמן עזר אומץ לומר משהו, או זה לפחות זה משחשבתי...
התברר שלעשות... הוא סיפר לי משהו, צחקנו... אני כבר לא זוכר על מה דיברנו... פתאום
טום השתתק, אחרי זה הסתקל עלי מוזר... משך אותי מהצווארון של החולצה ו... נישק. לא!!! הוא לא נישק אותי כמו אח. הוא נישק אותי כמו מאהב! והכי גרוע- אני
נכנעתי, עניתי לו על הנשיקה. נישקתי את התאום שלי. במקום זה אהיתי צריך להעיף אותו
ולצעוק עליו... או לפחות לומר שזה לא נכון. אבל לא עשיתי כלום. פשוט לא יכולתי,
הוא בכזה חום עדינות שנשק את השפתיים שלי, שרציתי שזה ימשך, אם הוא רק לא היה אח
שלי. ואז... אז, פתאום הוא קם מהמיטה וברח מהחדר בלי לומר מילה. ואני נישארתי לשבת
שם כמו אידיוט מוחלט שבדיוק אח שלו נישק אותו. «
{Tom}
»שוב
הלכתי לביל. למה לאזעזל עשיתי את השטות הזות?! כי פתאום התחשק לי נורא להיות לידו,
להסתכל עליו, לגעת בו, אולי לא כמו שאני חולם לעשות את זה אבל בכל זות... הכל היה
כרגיל, אבל כשראיתי את הפנים המושלמים שלו, איך שהוא צוחק, חייך, הסתקל לי
בעניים... פשוט לא יכולתי יותר! לא יכולתי להסתיר יותר את הרגשות שלי... החלטתי
לזרוק הכל לאזעזל! ונישקתי את השפתיים העדינות והחמימות שלו, אף פעם לא נישקתי
משהו ברכות כזות, ובהנאה כזות... השפתיים שלו כמו סוכריות... רק עוד קצת, ואהיתי
נישבר, זה נורא... אני צריך להודות שאני חולה. חולה בו...אה, ביל! כמה אתה מדהים, כמה חסרה
לי צומת הלב שלך. לא... אני לא מתכוון לצומת לב של אחים, אותה אתה נותן לי אפילו
יותר מידי. אתה אוהב אותי, אני יודע את זה... אבל אתה לא אוהב אותי כמו שאני אוהב
אותך ביל!! ממש לא... אני פסיכי... «
То be continued...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
