זה להיכנס למקלחת וכבר לדמיין את עצמי עומדת רטובה עטופה במגבת מול כל השכנים בחדר מדרגות.
זה להנמיך את המוזיקה באוזניות בדרך ללימודים מהפחד שאני לא אשמע את האזעקה.
זה לשמוע מישהו באוטובוס מדבר בערבית ולהצטמרר בכל הגוף.
זה הדופק שלא מפסיק להשתולל גם אחרי הרבה יותר מעשר דקות מאז האזעקה.
זה כמויות הטלפונים אחרי כל אזעקה, אם סבתא בסדר, אם האחיין כבר נרגע, אם כולם שלמים ובריאים.
זה לשמוע כל כמה דקות שעוד חבר קיבל צו 8.
זה הרעידות מכל פעם שהטלפון של החבר מצלצל, רק שלא ייקראו גם לו.
זו ההיסטריה סביב כל סירנה של אמבולנס. סביב הצליל של כל דלת נטרקת.
זה ההפסקות באמצע כל שיר ברדיו, לפחות פעמיים, לדווח על עוד רקטה בדרום.
זה להקשיב לרדיו ולקרוא חדשות באינטרנט אחת לכמה דקות.
זו ההתלבטות הקורעת בין להישאר בבית או לא לוותר ובכל זאת לצאת.
זה להתעקש לשמור על שגרה ולשבת בבר, אבל לחשוב כל הזמן איפה כאן הכי בטוח במקרה של אזעקה.
זה שכל נושאי השיחה האחרים נמחקו מהעולם.
זו פגיעה של רקטה בבניין בראשון לציון.
זה שהמרצה מפסיקה שיעור באמצע, כי היה פיגוע בת"א.
זה לשלוח הודעות לכל התל אביבים שאני מכירה, לכל מי שעובד בת"א, לכל מי שאולי יש מצב שהיה באיזור.
זו ההבנה שזה כאן, פה ממש ליידי, זה כבר לא רק כותרות כואבות ורחוקות.
זה לפחד לעלות לאוטובוס כי עוד לא תפסו את המחבל.
זה הבכי של חברה שלי כי חבר שלה במילואים.
זה בדברים הקטנים, אבל זה בכל הדברים הקטנים.
זה הפחד הזה בעיניים, הקור הזה בוורידים, הרעד הזה בין האצבעות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
a n g i e