אכזבה ועוד אכזבה ועוד ועוד, כמו גוזלים קטנים אתן עפות מהקן שלי. זאת הייתה יומולדת נוראית. והיה לי קשה להודות בכך בפני אנשים, היה לי קל לשקר ולהגיד שנהנתי. למרות שהחברות הכי טובות שלי זלזלו בי, הרסו לי את הבית, שברו הכל או בכלל הבריזו בלי להודיע. תודה באמת. יפה שכשמזמינים אתכן לספא מפנק על חשבון ההורים שלי אתן יודעות להתייצב בלי לשאול שאלות מיותרות. גם ההורים שלי מטומטמים. חושבים שיוכלו לקנות אותי בכסף ופינוקים ואני אעלים עין מכל המריבות האידיוטיות שלהם והשנאה הדוחה שלהם אחד כלפי השני.
אבל כשאני מגיעה למצב שאני צריכה לדבר, לשפוך, כשאני צריכה להציק למישהו או סתם כתף לבכות עלייה אני נתקעת בקירות, והקירות האלה חוסמים כל פינה ולא נותנים לי לזוז, לא נותנים לי לצאת ואני מתחילה להרגיש קלסטרופובית, אני מתחילה לצרוח, לצעוק לעזרה, אבל אני לבד בתוך כלוב לבן, כשהמענה היחיד שלי לעצמי הוא אני. אז למה לחסום מעצמי הנאות? הרבה יותר קל לילד קטן לקחת לעצמו ממתק כיד המלך כאשר אין שום מבוגר אחראי למנוע זאת ממנו.
ואחר כך אתן מתפלאות, לא מבינות למה אני מתנהגת כמו מטורפת, לספר לכן משהו? אני מטורפת על כל הראש, משוגעת חסרת תקנה, מזוכיסטית, חולת נפש, מוזרה, רוצחת, מכשפה!
בגללכן חברות טובות הספקתי לשכוח כמה אני אוהבת את עצמי.
עוד ועוד חלומות מתנפצים, אשליה וירטואלית של אהבה, שלמות שקרית, אני נכנסת לתוך מעגל מטופש וורוד של התאהבות בגבר דמיוני. אני מנסה לגרום לו להיות האחד, להיות אמיתי אבל אני נשענת שוב על קיר שלא קיים ונופלת. אבל בחלומות שלי הוא מדוייק, יפיפה, הוא נוגע במקומות שנכונים עם המבטים הנכונים, הוא גברי בצורה מושלמת והמוחות שלנו מתחברים לאחד ותחושת הביטחון המתוקה והעלובה הזאת בתוך הראש שלי מעלה בי חיוך איזשהו ניצוץ של תקווה שמתפוררת לאט. ואני רוצה את הקיר הזה, להישען ולנוח עליו אבל הוא נעלם ואני נופלת לרצפה ונמעכת בידי נעל ענקית של מציאות שרומסת איתה כל אשליה מתוקה, של שמחה לרסיסים שרק אחד יכול לתקן, זה תלוי בו עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
