זמן. אין לי זמן. אני רצה אחרי הזנב של עצמי ובכל צעד הוא נראה רחוק ורחוק יותר. אני שונאת לחיות בקופסא.
פגשתי את הבחור והוא התעלה על כל הציפיות המופרחות שלי. הוא כמו כפפה ליד שלי, מתאים בול. הוא משוגע אבל מתון, הוא בוגר אבל גם שובב, חכם וגם טיפש, יש לו טעם מעולה במוסיקה אבל גם שונה מאוד משלי, הוא גורם לי לחייך ולחשוב, הוא גורם לי להרגיש חופשיה עם עצמי.
דיברנו על הא ועל דא כל הלילה, טיילנו וקפאנו מקור, אני עשיתי פאדיחות לעצמי והוא זרם איתן. והוא מחמיא לי בצורה המדוייקת בה אני לא מרגישה נבוכה מצד אחד ומצד שני גם לא מרגישה בזיוף מחמאה כדי להגיע לליבה של הנערה הנחשקת, כמו שרוב הבנים עושים. ואני רוצה את זה כל כך, אני רוצה את זה כמו שלא רציתי מישהו אחר בחיי. והפגישה הגיעה לסופה, אחרי סיבובים ארוכים ונשנים מסביב לבית שלי בתקווה שלא אצטרך לשוב לשם, נפרדנו לשלום והרגע ההוא שבדרך כלל מגיע, בתשוקה ענקית או בחוסר טאקט מטורף לא הגיע, ונשארתי שוכבת במיטתי, בוהה בחשכה ותוהה- לאן נעלמה הנשיקה?! היא תגיע יום אחד, עוד 16 יום, כשהוא ישוב אליי מהצבא הנורא הלופט אותו בזרועותיו הגבריות והאכזריות ומרחיק את הבחור הזה ממני.
יש עוד יותר מידי זמן עד שהוא יהיה פה שוב.
זמן. כמה זמן אפשר לחיות עם בן אדם ששונא אותך בבית אחד? כמה זמן אפשר ללטף ולקבל סטירות לכי מצלצלות וכך חוזר חלילה? יותר מידי זמן. הייתי רוצה שתפרדו כבר, שתתגרשו כבר, ושהאי- ודאות הזאת תיגמר אחת ולתמיד, שהשנאה הזאת תנוח בתוך קופסא קטנה בצד החדר שלי ושאני אצליח לבחור צד כבר. ואמרו לי כבר חכמים רבים שלא צריך ולא כדאי לבחור צד, אבל במלחמה אם לא אבחר צד, הסיכויים שלי לשרוד הם אפסיים. אני בטוח אפגע, אני כבר נפגעת, אבל השאלה היא עד כמה.
שנה חדשה, גיל חדש, מספר חדש, אנחנו רק מספרים, מתחלפים כל שנה, והשנה גם מתחלפת כל שנה. ואי אפשר לרוץ קדימה או לחזור ברוורס אנחנו נמצאים בעכשיו, פה וכאן בלי יכולת לזוז, אלא כאשר הזמן דוחף אותנו בתחת. לפעמים הוא עדין, לפעמים הוא בועט, אבל ככה או ככה, אנחנו עדיין תקועים.
obidi.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
