אני חיה בין ערמות של ערמות של דפים ובין בלאגן של בגדים, בין מילים ולכלוך, ודברים שצריך לעשות. ונגמר המצבר ונגמרת הבטרייה כי שכחתי להטעין את עצמי בין כל אלו. ובא לי לברוח רחוק, לנצור את הזמן הזה שאוכל אותי חיה. אני מנסה להוכיח את עצמי לאדם לא נודע, לאשליה מתוקה שלא מצליחה לחדור לי למודעות ואני רודפת אחרי הדמות על ההר בין ענני הערפל, המביטה לאופק וחושבת עליי, אף אחד לא חושב עליי יותר, אף אחד שהייתי רוצה שיחשוב עליי בכל אופן.
הדמות הזאת בהתגלמותה מפחידה אותי, הוא מפחיד אותי עם הביקורת שלו ואם העובדה שאולי אני משוגעת אמיתית, שלא ראיתי את זה מגיע לי לפנים, הוא לא יקבל אותי יפה, הוא כמו כולם, הוא רגיל שמתיימר להיות שונה וזה עלוב ביותר. מוזרים לא שופטים, מוזרים מקבלים, כי זה לא קל להיות מוזר בעולם אכזר. אבל מוזר זו מילה גסה. הוא גם יחלוף הרוח הצוננת של החרמון, היא תעיף אותו גבוה והרחק ממני ואני לא אזכה לאהבת נעורים נוטפת צוף כמו שקיוויתי לה כל נעוריי שלי, ושוב כמו את כולם, אני אשכח אותו מהר ממה שחשבתי.
תן לי הזדמנות ללמד אותך כמה אני מיוחדת, כמה אני מעניינת ומשוגעת וכיפית, אני יכולה לקחת אותך למקומות שלא היכרת אבל בשביל זה אני צריכה את ההזדמנות הזאת של ההתעניינות בי, החיוכים, הזמן שיוקדש למעני ולא תגובת אסמס זריזהה בזמן שאתה ממהר לשמירה או משהו בסגנון. ואני באמת לא מבינה שום דבר, אני באמת קטנה וטיפשית, אבל אני כזאת רק כי אתה נותן לי להרגיש כזאת. תפתח את הראש, בחור! אני מנסה. זה לא קורה לי לעיתים קרובות, ההקרבה הזאת של הטיפשות שלי וההתעניינות שלי, אני רגילה שרודפים אחריי.
תסכול, הוא מגיע לעיתים קרובות מידי, מהול בבכי ובשבירה.
obidi.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
