להגדיל את זה עוד, להפוך את זה לענק! להפוך את זה לעצום! לקחת את שלי, לבד בחדר שקט, בלי אף עיניים שננעצות, בלי אף מבטי סקרנות ולהעיף את זה ממני, שיקחו ממני את הדבר שלי שאני הכי חרדה לו, הכי אוהבת אותו, הכי חסרת ביטחון לגביו. אני רוצה לחבק את המוסיקה שלי כל כך חזק שלא ראו אותה, שתהיה ביניינו אהבה אינטימית כזאת שרואים אותה מרחוק ומתפעלים, שמקנאים שאי אפשר לקחת אותה, אבל לא באמת רואים אותה.
אבל מצד שני, ההרגשה הזאת, כמו זרם מטורף של אנרגיה שמשתולל בתוך הגוף, בכל קצה שבו. גורם לעיניים שלך להיפתח לרווחה, לרגליים שלך לרקוד, לידיים שלך לרעוד. זה ממכר. זה מדהים. לרדת בדילוג חינני מהבמה הזאת שהורגת לי כל היגיון בריא ולראות מאחורי הבמה את המבטים ההמומים של מאיפה-לעזאזל-הוצאת-את-הקול-הזה-?! ולהרגיש את הגובה, להרגיש עצמה. אני חושבת שקוראים לזה אדרנלין. ואם יש משהו בריא שניתן להתמכר אליו זה זה. רק שאני לא אחליק, רק שאני לא אפול ואשבר ואאבד את עצמי בדרך לתהילה המזורגגת הזאת, המחיר הדפוק שאשלם בשביל מכת האדרנלין המספקת שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
