אתה אדם נתעב. אתה אדם ריק. זה פשוט יותר מידי קל לי לומר שאני שונאת אותך, איזה סיבה יש לי לא לשנוא? והמילים האלו לא נכתבות מתוך כעס או עצבים רגעיים זוהי הרגשה שמתלווה לכל מבט שאני מביטה בך, לכל מילה שאנחנו מחליפים. מתלווה גם פחד.
אתה כמו הענק הירוק. מתפרץ תוך שניות, מכלום, ממילה קטנה שנזרקת, מנעל שנשכחה במקום לא נכון, מתפוץ באכזריות בפרצופים של כולם, כועס וצועק, יורה לכל הכיוונים רעל רדיואקטיבי שממיס את שאריות רגשי החמימות שהיו לנו כלפייך כל פעם מחדש.
אתה אדם נורא והיא אישה טובה, עכשיו אני רואה באמת, שהיא רק מנסה. וגם כשהיא עושה את הדברים בצור שהיא לפעמים לא הגיונית, זה בסדר, כי איתה פותרים דברים, איתה מדברים, כי סך הכל כושלת תחת כל הדברים שאתה היית אמור לעשות. היא תיתן לך את החיים שלה בלי לחשוב פעמיים, היא אשת חייל ואתה? עלוב. זאת מילה שמסכמת את החיים שלך באופן מצויין. אני באמת לא יודעת למה היא עושה את כל הדברים האלו למענך, אני מזמן הייתי זורקת אותך. אתה מתייחס אלייה כמו זבל, זורק ויורק עלייה.
אין אף אחד שאוהב אותך, אף אחד. אני מזמן הפסקתי לאהוב. אפילו הילדה הקטנה שלך מפחדת ממך ואמא היא זאת שתכריח אותה לסבול את השכבתך לפני השינה.
העיניים שלך רואות שחור. אתה מכריח אותם לצאת, זה למה הם מדממות כל הזמן, דבר שגורם לך להראות כמפלצת בכל יום יותר.
לא ראיתי אותך מחייך כבר שנים, שלא לדבר על צוחק, ולא, ירידות ציניות חריפות על החיים שלך לא נחשבות צחוק. זה כל כך עצוב, אתה אפילו לא יודע כמה.
אנחנו אנשים נפלאים, באמת, אני כל כך אוהבת את האחים שלי ויש לי גם קשר ממש טוב עם שנייהם. זה נדיר כל כך אתה בכלל לא יודע כמה. ואמא שנותנת הכל, זה לא מובן מאליו, ומצליחה איך שהוא להינות מהכל, אני רואה את החייך האמיתי מגיח לפעמים כשאתה לא נמצא, זה אומר שלא לגמרי הרגת אותו. ואתה לא מקבל, לא רואה, דפוק! יש לך כל מה שאי פעם רצית! יש לך בית גדול ויפה, יש לך חברים טובים, עבודה מבוססת, אישה תומכת, ילדים מצליחים, מה צריך יותר? אתה תקוע כל כך! אנחנו ניתן לך אהבה אם רק תדע לקבל אותה, בצורה שהיא מגיעה ולא בצורה המזוייפת והלא רצונית שאתה מנסה להכריח אותנו לתת לך.
אני שונאת אותך. אתה הורס לנו ולך את החיים.
תתעורר.
אין לך פאקינג סיבה מוצדקת לדיכאון, רק המון המון טיפשות.
חושב שאתה יכול להיות מאושר ככה?
בהצלחה.
שלא יראו
שלא יראו את הכדור האבק הקטן בפינה של החדר
שלא יראו את הלכלוך על המתלית
שלא יראו את המעדר או הצינור בגינה
שלא יראו שאנחנו מסדרים רק לכבודם.
שלא יראו את העצבים והתלונות שמגיעות לפני שהם מגיעים
שלא יראו שהחיוכים האלה בעצם מזוייפים.
שלא יראו את השנאה שמשתוללת כמו להבות האהבה
שלא יראו לי בעיניים שכבר אין תקווה.
שלא יראו את לי את הגוף מתחת לבגדים.
שלא יראו את הדמעות.
שלא יראו וידעו חס וחלילה שחסר לנו אי פעם משהו
שלא יראו את הקמטים שמתווספים על הפנים.
שלא יראו את ערמות הכביסה הגבוהות כמו הרים במדבר.
שלא יראו שאין לי בעצם מה להגיד.
שלא יראו בטעות, במקרה שאני שונא את החיים שלי.
שלא יראו ויתפסו את הזיוף.
וזה מסכם את אמא.
Big happy family.
obidi.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
