"לא, בבקשה לא. אל תלך, לא עכשיו, עד שמצאתי אותך, עד שהסכמת להיות שלי, עד שהלב שלי והראש שלי סוף סוף הסכימו על משהו, אתה לא יכול ללכת. אני לא רוצה אף בחור אחר, אני לא רוצה חיים אחרים, אני רוצה אותך, רוצה שתמשיך להיות שלי תמיד כאן. מה אני יעשה לעזאזל שתהיה רחוק אלפי קילומטרים ממני?" זה מה שהייתי צריכה לומר לו כשהוא סיפר לי שיש מצב שהוא יעבור לגור לשנה שלמה לים הפתוח עם אפשרות חזרה לארץ אחת בודדה למקסימום שבוע כשאני אהיה כלואה בצבא, בשירות ארוך ומתמשך. לא בכיתי, לא נשברתי לשתיים, לא התחננתי שישאר רק אמרתי לו, עם כל הכאב שבדבר, שאני אשמח אם הוא יגשים חלום שלו ויהיה מאושר. זה בכלל לא בטוח, הוא אמר, יכול להיות שלא יתקבל, שתבוא הזדמנות טובה יותר או שהוא יבחר אחרת אבל כרגע זה תלוי באוויר. הוא גם אמר שביום שיחזור, אם כל זה אכן יתגשם, אחרי שנה שלמה, הוא יבוא ישר אליי, ואם אני ארצה אותו, עם אני עדיין אהיה לבד, אנחנו נחזור להיות יחד. זה הפיל לי את השכל לרצפה, רק לחשוב על זה, זה... גורם לגוף שלי להתפרק לחלקים. חשבתי שנטוס לחו"ל יחד, נטייל ונפליג לנו ביחד, ובסוף, אני אשאר פה לבד? אגואיסטי ואנוכי מצידי כל כך לומר לו לא לנסוע, לומר לו להישאר רק בשבילי, לא כשזה נשמע כל כך מושך, כל כך מתאים לו, כל כך מדהים וטוב, זה הגשמת חלום! הוא סיפר לי שהוא רוצה את זה כשיצאנו בפעם הראשונה ועכשיו יש לו את זה. זה מטורף. ואני גם בטוחה שהוא מספיק מוכשר ובעל הישגים בשביל להגיע לשם ובגלל זה הדילמה הזאת יושבת שם, כל כך חזק בראש שלו.
הקטע הוא, שאותי הוא יכול להשיב לעצמו, לי יש תקווה, הזדמנות כזאת לא תחזור אף פעם, זה או עכשיו או אף פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
