no consequences

רק לפעמים...לפעמים זה מצליח.

רגע, רגע יכול להיות שזה אמיתי? 

אהבה, עכשיו? באמת? לא שום עבודה בעיניים? משחקי רגשות? פלירטוטים שהתפרשו לא נכון? שקרים לבנים? חשקים או רכים רגעיים? הגיע הדבר האמיתי בסוף? אני לא בטוחה שאני יכולה להאמין לזה, אבל אני יכולה להרגיש את זה נוטף מהחיוך שלי, פולש בתוך הגוף שלי, ההשתוקקות לאדם הזה... טיפשות, אשליה חוזרת ונשנית, שאני ממש מפחדת ליפול ברשת שלה. אבל זה כל כך טוב לי להרגיש את זה! 

עכשיו יש שתי אפשרויות- או שזה יאכל אותי חיה ויפיל אותי [שוב] לקרשים, [שוב] יבאס לי את החיים ויגרום לי לרצות להיות זיינית חסרת רגשות לסוף ימי חיי [הגזמה מטורפת] או שזה יהיה מדהים, ואמיתי וכיף וקשה בטירוף וזה יהיה טוב! 

אבל בנתיים זה באיזור הלא-נודע. 

אבל זה כל כך קרוב שאני יכולה כמעט לגעת בזה, וזה צועד כל יום מחדש עוד צעד לכיווני.

עדיין מחפשת[?]

obidi.

להגדיל את זה עוד, להפוך את זה לענק! להפוך את זה לעצום! לקחת את שלי, לבד בחדר שקט, בלי אף עיניים שננעצות, בלי אף מבטי סקרנות ולהעיף את זה ממני, שיקחו ממני את הדבר שלי שאני הכי חרדה לו, הכי אוהבת אותו, הכי חסרת ביטחון לגביו. אני רוצה לחבק את המוסיקה שלי כל כך חזק שלא ראו אותה, שתהיה ביניינו אהבה אינטימית כזאת שרואים אותה מרחוק ומתפעלים, שמקנאים שאי אפשר לקחת אותה, אבל לא באמת רואים אותה.

אבל מצד שני, ההרגשה הזאת, כמו זרם מטורף של אנרגיה שמשתולל בתוך הגוף, בכל קצה שבו. גורם לעיניים שלך להיפתח לרווחה, לרגליים שלך לרקוד, לידיים שלך לרעוד. זה ממכר. זה מדהים. לרדת בדילוג חינני מהבמה הזאת שהורגת לי כל היגיון בריא ולראות מאחורי הבמה את המבטים ההמומים של מאיפה-לעזאזל-הוצאת-את-הקול-הזה-?! ולהרגיש את הגובה, להרגיש עצמה. אני חושבת שקוראים לזה אדרנלין. ואם יש משהו בריא שניתן להתמכר אליו זה זה. 
רק שאני לא אחליק, רק שאני לא אפול ואשבר ואאבד את עצמי בדרך לתהילה המזורגגת הזאת, המחיר הדפוק שאשלם בשביל מכת האדרנלין המספקת שלי.

מדהים שכזה.
 obidi.