גיבורים

לפני הכל, אנו רוצות להבהיר שתגובות כמו תגובה שהייתה פה בפוסט הקודם- לא ישארו. עוד תגובה כזו ונעבור לשיטת אישורי תגובות. גועל נפש שיש אנשים כאלה בעולם, חסרי חמלה ורחמים והומור שחור משחור שלא מצחיק אף אחד. אנשים כאלה שיש להשמיד.

תתחילו להרגיע ואת ההומור המזעזע והמעוות שלכם תשאירו מחוץ לבלוג הזה.

ועכשיו לסיפור:

"פייק ורוז היקרות,
אני מודה לכן על המקום שאתן נותנות לנו לפרוק בו את זעקת נפשנו,
אתן באמת מדהימות.
 
וזה הסיפור שלי:
כשהייתי בת שש, אבא עדיין גר עם אמא והיה לוקח אותי לפארק בכל ערב.
וערב אחד הוא היה צריך ללכת לכמה דקות, וביקש שלא אדבר עם אנשים ושלא אלך
לשום מקום כי הוא כבר חוזר. כשהוא הלך נשארתי לבד ובהיתי בשלוליות אור צהובות, סופרת
את השניות שעברו מאז שעזב. ראיתי דמות כלשהי מתקרבת אליי, אך לא ייחסתי לה שום חשיבות.
כשהדמות התקרבה היא לבשה פנים של גבר בן 40 בערך, זיפים, עיניים קטנות ושחורות ושיער מרוט.
הוא התיישב לידי ושאל למה אני לבד. לא עניתי לו, כמו שאבא ביקש ממני.
האיש לא קיבל תשובה, והתיישב קצת יותר קרוב אליי. הוא תפס את הראש שלי והפנה את פניי
כלפיו. הוא הניח את ראשי בכוח על חזהו, והעביר את אצבעותיו בשערי. ניסיתי לקום, אבל הוא היה חזק
יותר ממני. ניסיתי לצרוח, אבל הוא דחף את כף ידו אל פי, והשתיק אותי.
הכל קרה מהר מאותו רגע.
הוא הפשיל את החולצה שלי, נוגע בחזה שעוד לא צמח אז, מנסה להגיע גם למכנסיים.
הצלחתי לצרוח, והאיש נבהל. הוא קם והסתלק בריצה מהפארק.
הלב שלי עמד להתפוצץ, הפנים שלי היו סמוקות לחלוטין ובכיתי. לא הבנתי מה קרה לי, לא הבנתי מה הוא רצה
ממני. כשאבא חזר ושאל אותי למה אני נראית ככה, לא ידעתי מה להגיד לו. הוא אמר שעכשיו הוא פה,
ושאני לא לבד יותר. הוא חשב שבכיתי בגלל שהוא הלך.
לא הצלחתי לספר לו אחרי זה כי הוא עזב את הבית, ואמא הייתה בתקופה לא קלה אז ולא רציתי להכביד
עליה עם הבעיות שלי. ניסיתי לספר את הסיפור הזה לא מעט פעמים, אבל תמיד שיניתי את הפרטים
כי פחדתי. אני לא יודעת ממה פחדתי, אבל הפחד שיתק אותי וגרם לי להדחיק את הסיפור עד עכשיו.
 
כיום אני בת 13, עם צלקות נפשיות.
דיברתי כבר עם פסיכולוגית, דיברתי עם אנשי מקצוע.
אבל זו הפעם הראשונה שבאמת הצלחתי לספר את הכל, בלי להשמיט פרטים ובלי להוסיף פרטים.
אז תודה לכן שנתתן לי הוציא לראשונה את כל האמת.
 
Poison Dust"

Poison Dust היקרה, כמו שכתבנו לך במייל- אנחנו יותר משמחות שהצלחת סופסוף להוציא את הסיפור הזה ממך בשלמותו, בלי לשנות ולהעלים פרטים. גיבורה אמיתית, ותדעי שזו הדרך להרפא קצת יותר ולסגור את הפצא קצת יותר.

אנחנו מקוות שהצלחת לספר לאביך מה קרה אז, לא לפחד ולא להתבייש. וטוב שאת הולכת להתייעצות, ככה הכי בריא.

אוהבות ותומכות בך,

צוות "גיבורים"

[email protected]

יש לציין כינוי.