גיבורים

בלי יותר מידי דברי פתיחה, בואו נעבור ישר לסיפור:

"טוב אז ככה ,הייתי בת 14 והיה לי חבר יותר מחצי שנה,הייתי מאוהבת בו בטירוף,הוא היה הנשיקה הראשונה שלי והחבר הרציני הראשון שלי.אני הערצתי אותו וכל כך אהבתי אותו והייתי מסוגלת להכול בגללו.אני מאמינה שהוא אהב אותי גם כי הוא סבל הרבה בגללי כמו שאני בגללו.
ערב אחד היה לאחד הידידים שלי ושלו בית ריק אז תיכננו לשבת ולשתות ולהנות,קראתי לחברה הכי טובה שלי שתבוא גם ותגיד לאמא שלה שהיא ישנה אצלי (אמא שלה אף פעם לא הסכימה לה לישון אצל בנות אחרות ודווקא באותו ערב היא הסכימה).
הייתי מאושרת וידעתי שהערב הזה יהיה טוב,שתינו הרבה,חברה שלי והחבר שלי באותו הזמן  כל הזמן עשו לי סצנות קנאה יותר נכון הוא,הוא ניסה לגרום לי לקנא וכל הזמן עצבן אותי,בכיתי לא מעט באותו ערב אבל השלמנו והכל היה טוב.אני לא זוכרת כל כך הרבה אבל חברה שלי ישבה בחדר ליד ושמעה מוסיקה במחשב באוזניות ואני והאקס שלי היינו בחדר,אני לא זוכרת כל כך הרבה אבל אני זוכרת שאני מסתירה את הגוף שלי ,מסתירה את עצמי,מסתירה את הפנים לא רוצה שזה יקרה,אני זוכרת רק את זה,ואת התחושה המגעילה אחרי זה.אחרי שקרה מה שקרה התלבשתי והלכתי לחדר ליד לחברה שלי נפלתי על המיטה והתחלתי לבכות וסיפרתי לה מה קרה ואני כל כך בכיתי,אני זוכרת והיא לא האמינה לי! פשוט לא האמינה לי,היא חשבה שאני שיכורה ומדברת שטויות וששאלה אותו מה עשינו בחדר הוא שיקר לה והיא האמינה לו. הייתי כל כך היסטרית ,שהם פשוט  נעלו עלי את הבית והחביאו את המפתח ,חברה שלי שכבה על המיטה שהאקס שלי שכב והם נרדמו,כולם ישנו חוץ ממני.לא היה לי שיחות ולא ידעתי איך לצאת מהמצב הזה,שלחתי לחברה שלי ב5 בבוקר הודעה ועשיתי גוביינא ואני עד היום מודה לה שהיא התעוררה והתקשרה אליי ,היא מייד אמרה לבוא אלייה וזה היה מרחק גדול בין הבית שלה ולאיפה שהייתי,חיפשתי את המפתח ובסוף הוצאתי את המפתח מהכיס שלו,שהייתי כבר בחדר מדרגות חברה שלי פותחת את הדלת ושואלת לאן אני הולכת אמרתי שאני הולכת,היא שאלה מה היא תעשה הרי היא כביכול יושנת אצלי,הרגשתי מגעיל כי לא היה אכפת לה ממני אלא רק מעצמה,ופשוט הלכתי אני ב6 בבוקר הלכתי כל כך רחוק הגעתי לחברה של התקלחתי והרגשתי כל כך מגעיל,דוחה!היא נתנה לי בגדים חדשים הכינה לי תה ועוגה נראה לי והייתי כל כך זקוקה לה ! ואז כמו מטומטמת אני חזרתי לשם נשכבתי ליידו והתנהגתי כיאילו כלום לא קרה.
אני עד היום מתחרטת שחזרתי לשם,ויש לי כל כך הרבה רגשות אשם שככה ניראת הפעם הראשונה שלי!
אני שונאת את עצמי על כך ושונאת אותו!
כל פעם שמזכירים אונס או מדברים אני ישר נזכרת בזה.
יכול להיות שיש כאלה שיאשימו אותי,ושיגידו שבעיה שלי כי אני שתיתי ולא שלטתי על עצמי,ותאמינו לי אני מרגישה אשמה.
אבל אני לא יודעת מה לעשות עם ההרגשה המגעילה הזאת כי אני תמיד מרגישה שרמוטה,למרות שאני ילדה טובה."

אז זה סיפורה של אנונימית2.

אז קודם כל יקרה- בשמי (רוז) ובשם הדר המקסימה אנחנו רוצות להודות לך על ששיתפת אותנו ואת קוראינו בסיפור שלך. זה בהחלט דורש הרבה אומץ ויכולת להתמודד עם הדברים.

לקוראינו: נכון, עיניין האלכוהול הוא על אחריות השותה בלבד. על אחריותנו כמה אנחנו שותים ועם מי אנחנו נימצאים במצב כזה או אחר. אבל, וזה אבל גדול, אין לבנאדם שום זכות לנצל את המצב שלנו כשאנחנו שתויים. לכן אין לך מה להאשים את עצמך במה שהוא עשה ובטח שבטח לא להרגיש שרמוטה.

זוהי בהחלט חוויה נוראית בשביל "הפעם הראשונה" וחבל שככה החוויות המיניות שלך התחילו, ולכן אני ממליצה לך לדבר עם מישהו מקצועי לגבי כל זה. כדי להצליח להתגבר באמת ובשביל להעלות לעצמך את הביטחון העצמי שוב- את צריכה מישהו שידריך אותך.

שיהיה לך המון בהצלחה.

חיבוקים נשיקות וחיזוקים,

צוות "גיבורים".

[email protected]

נא לציין כינוי!

לפני הכל, אנו רוצות להבהיר שתגובות כמו תגובה שהייתה פה בפוסט הקודם- לא ישארו. עוד תגובה כזו ונעבור לשיטת אישורי תגובות. גועל נפש שיש אנשים כאלה בעולם, חסרי חמלה ורחמים והומור שחור משחור שלא מצחיק אף אחד. אנשים כאלה שיש להשמיד.

תתחילו להרגיע ואת ההומור המזעזע והמעוות שלכם תשאירו מחוץ לבלוג הזה.

ועכשיו לסיפור:

"פייק ורוז היקרות,
אני מודה לכן על המקום שאתן נותנות לנו לפרוק בו את זעקת נפשנו,
אתן באמת מדהימות.
 
וזה הסיפור שלי:
כשהייתי בת שש, אבא עדיין גר עם אמא והיה לוקח אותי לפארק בכל ערב.
וערב אחד הוא היה צריך ללכת לכמה דקות, וביקש שלא אדבר עם אנשים ושלא אלך
לשום מקום כי הוא כבר חוזר. כשהוא הלך נשארתי לבד ובהיתי בשלוליות אור צהובות, סופרת
את השניות שעברו מאז שעזב. ראיתי דמות כלשהי מתקרבת אליי, אך לא ייחסתי לה שום חשיבות.
כשהדמות התקרבה היא לבשה פנים של גבר בן 40 בערך, זיפים, עיניים קטנות ושחורות ושיער מרוט.
הוא התיישב לידי ושאל למה אני לבד. לא עניתי לו, כמו שאבא ביקש ממני.
האיש לא קיבל תשובה, והתיישב קצת יותר קרוב אליי. הוא תפס את הראש שלי והפנה את פניי
כלפיו. הוא הניח את ראשי בכוח על חזהו, והעביר את אצבעותיו בשערי. ניסיתי לקום, אבל הוא היה חזק
יותר ממני. ניסיתי לצרוח, אבל הוא דחף את כף ידו אל פי, והשתיק אותי.
הכל קרה מהר מאותו רגע.
הוא הפשיל את החולצה שלי, נוגע בחזה שעוד לא צמח אז, מנסה להגיע גם למכנסיים.
הצלחתי לצרוח, והאיש נבהל. הוא קם והסתלק בריצה מהפארק.
הלב שלי עמד להתפוצץ, הפנים שלי היו סמוקות לחלוטין ובכיתי. לא הבנתי מה קרה לי, לא הבנתי מה הוא רצה
ממני. כשאבא חזר ושאל אותי למה אני נראית ככה, לא ידעתי מה להגיד לו. הוא אמר שעכשיו הוא פה,
ושאני לא לבד יותר. הוא חשב שבכיתי בגלל שהוא הלך.
לא הצלחתי לספר לו אחרי זה כי הוא עזב את הבית, ואמא הייתה בתקופה לא קלה אז ולא רציתי להכביד
עליה עם הבעיות שלי. ניסיתי לספר את הסיפור הזה לא מעט פעמים, אבל תמיד שיניתי את הפרטים
כי פחדתי. אני לא יודעת ממה פחדתי, אבל הפחד שיתק אותי וגרם לי להדחיק את הסיפור עד עכשיו.
 
כיום אני בת 13, עם צלקות נפשיות.
דיברתי כבר עם פסיכולוגית, דיברתי עם אנשי מקצוע.
אבל זו הפעם הראשונה שבאמת הצלחתי לספר את הכל, בלי להשמיט פרטים ובלי להוסיף פרטים.
אז תודה לכן שנתתן לי הוציא לראשונה את כל האמת.
 
Poison Dust"

Poison Dust היקרה, כמו שכתבנו לך במייל- אנחנו יותר משמחות שהצלחת סופסוף להוציא את הסיפור הזה ממך בשלמותו, בלי לשנות ולהעלים פרטים. גיבורה אמיתית, ותדעי שזו הדרך להרפא קצת יותר ולסגור את הפצא קצת יותר.

אנחנו מקוות שהצלחת לספר לאביך מה קרה אז, לא לפחד ולא להתבייש. וטוב שאת הולכת להתייעצות, ככה הכי בריא.

אוהבות ותומכות בך,

צוות "גיבורים"

[email protected]

יש לציין כינוי.