גיבורים

"ה29 לאוגוסט 2008.
 
אני זוכרת את התאריך.
אני זוכרת את השעה.
אני זוכרת את הרגע שהכל התחיל.
הסיוט הכי גדול שלי, הפחד הכי חזק שבי,
קם לתחייה.
ואני הפכתי לחלום בלהות אחד ארוך שלא ניגמר.
לעוד אחת מהסטטיסטיקה.
אני זוכרת את החדר,
קירות כחולים ומנורה לבנה.
המיטה, גדולה ונוחה.
ואיך שבין רגע הפכה לאבן תחת כובד משקלך.
אני זוכרת איך שסמכתי עליך,
שעוד פעם אחת אומר לך די ותרד מעליי.
אבל זה לא מה שקרה.
אין לי כוח. ואני עייפה.
"את רק צריכה לשכב על הגב" אמרת
בחיוך מהול בריח חזק של אלכוהול וסיגריה זולה.
והמבט צמא הדם שלך שרף לי את הנשמה.
שניות, דקות, שעות,
אני לא זוכרת כמה זמן זה היה.
אני לא זוכרת מה עשיתי.
בהיתי בטלויזיה?
באויר?
בתקרה?
מאותו הרגע הזיכרון שלי כאילו הופסק.
כבר לא הייתי חייה ולא הייתי מתה.
לא הייתי נוכחת,
ובכל זאת, זאת הייתי אני שם מתחתייך.
והשמיים נפלו,
הקירות התהפכו.
האדמה קרסה והריצפה התפוררה.
הזמן קפא ובעצם המשיך לרוץ.
ואני שומעת אנשים צוחקים בחוץ.
החום והקור התערבבו לתמרות עשן,
שחנקו אותי ולא נתנו לי לנשום.
אני רוצה לצאת מכאן!
העולם עמד על קיצו,
והנשימה נעתקה.
ואני כאילו יצאתי מעצמי וכבר לא הייתי אני יותר.
תלשת לי חלק מהנשמה.
 
זהו הרגע שבו מתתי,
בידים שלך.
 
וכשהכל חרב סביבי שומדבר לא השתנה.
העולם לא קרס,
ואף אחד לא שמע אותי צורחת בדממה.
הזיכרון נידום וכל מה שנישאר זה רק אתה.
וזה רק הצחוק שלך שמתהדהד בראשי.
וזה רק החיוך שלך שחרוט בזיכרוני.
ואתה חייכת,
ולי כאב.
ואתה צחקת,
ואני רק שכבתי על הגב.
 
 
אולי הייתי צריכה להרביץ יותר חזק. אולי הייתי צריכה לצעוק ולקוות שישמעו.
ואולי בעצם הכל קרה באשמתי.
אבל אני סמכתי עליך, שאחרי שנתיים ו7 חודשים של זוגיות, לא תפגע בי ככה."

(מילה מרוז:

מזכיר לי את המיקרה שלי. אמנם היינו יחד רק חודשיים אבל המצב כמעט אותו מצב, ההרגשה אותה הרגשה, הרגשת הגועל והעלבון אותה ההרגשה. זה רק מדגיש את העובדה שאונס זה לא רק משהו שקורה בסימטה חשוכה, בכוח ובאלימות פיזית ברורה לעין, ע"י זר מגעיל. זה יכול לקרות ע"י מישהו שמכירים. בן זוג, אבא, דוד, חבר משפחה. ולפעמים זאת עלימות פסיכולוגית ונפשית ולאו דווקא פיזית- וזה לא פחות גרוע.

שימו לב לדברים האלה, שימו לב למה שקורה לכם וסביבכם.)

תודה Miss.NoBody על ששלחת את סיפורך, והיית גיבורה ושיתפת את כולנו בחוויה המאוד לא נעימה הזו.

מקווה שתוכלי להעזר באחד מהמקומות אליהם נתנו קישור (פה בצד שמאל) ולמצוא מזור לכאבייך.

מחבקות אותך- צוות גיבורים.

[email protected]

שלכם,

פייק ורוז.

"הסיפור שלי מתחיל בשלהי גיל ההתבגרות. זה התחיל בבעיות חברתיות, המשיך לדכאון ופגיעה עצמית ומשם להפרעות אכילה. במשך שנים חייתי בתוך בועה שסבבה סביב אוכל והמשקל שלי. ההורים שלי מצאו בזה דבר מאוד מטריד, אז הם הפנו אותי לטיפולים ומטפלים שונים. זה התחיל בפסיכיאטרית שהביאה לי מרשם לנוגדי דכאון ולכדורי שינה במטרה שאתאזן מעט. בעזרת הכדורים הללו ניסיתי להתאבד. אשפזו אותי, גילו שעניין הפרעות האכילה עמוק יותר משחשבו והחלו בטיפול אינטנסיבי. לאחר תקופה קצרה ההורים שלי החליטו שאני מוכרחה לצאת מהאשפוז ולחזור אל ספסל הלימודים, כי תעודת בגרות טובה חשובה יותר משיחה עם פסיכולוג. הרופאים די התנגדו לעניין אך לא היו להם הרבה ברירות. לאחר ששוחררתי חזרתי לדרכים הישנות והידועות. ימים רצופים עם מעט מאוד אוכל, מדי פעם הקאות, חתכים... מהנקודה ההיא המשכתי להתגלגל בין מטפלים שונים, עד שבגיל 18 אמא החליטה לנסות טיפול אלטרנטיבי. אני לא האמנתי שזה יכול לעבוד, אבל שיתפתי פעולה בשביל להרגיע אותה. הגענו לקליניקה מוזרה באיזה מושב. את הקירות עיטרו המון כתבות שהיללו את יכולתיו של האיש, התחלתי לחשוב שאולי הוא באמת מסוגל לעשות משהו. נכנסו אליו, סיפרנו לו את הסיפור והוא אמר שהוא יעזור לי להפטר מכל הבעיות. הוא נראה מאוד בטוח בעצמו אך אני פקפקתי באדם השחצן שישב מולי. לאחר מספר דקות של שיח הוא בקש מאמא שלי שתצא מהחדר, הוא התחיל בטיפול שהיה מוזר כצפוי ובסופו הוא ניהל איתי שיחה. הוא אמר לי שהוא ידאג לי כמו אבא, שהוא רואה שיש לי לב טוב והוא אוהב נשים כמוני. הוא שאל אם אני בתולה והוא אמר שזה חלק מהטיפול, כי יש משהו שיכול להשפיע לרעה על לא בתולות, אני האמנתי לו ועניתי לו שכן, אני בתולה. הוא ליטף את לחיי ואמר שאני מתוקה. בסוף הפגישה הוא ליווה אותי לדלת, נישק את שפתיי, חיבק אותי ואמר לי שאין לי מה לחשוש כי זה מגיע ממקום אבהי לחלוטין. הבנתי שזה לא בסדר, אבל שתקתי. הוא אמר שבגלל שהמצב שלי חמור אני צריכה לחזור אליו ביום הבא. הגעתי. שוב התחלנו בטיפול ולפתע הוא החל ללטף את איבר המין שלי ואמר שאם הוא לא יתמקד באיזור הזה אני לא אקיים יחסי מין לעולם. ידעתי שזה לא בסדר, אבל שתקתי. לא היה לי אומץ לקום ולצאת משם, הפכתי משותקת. בהמשך הוא בקש ממני לקום והוא נישק את שפתיי. נגעלתי, אבל שוב, שתקתי. הוא התיישב על כסא ובקש ממני להתיישב עליו, עם הפנים אליו.  הוא ביקש ממני לנוע כאילו שאנחנו מקיימים יחסים ולגנוח. הרגשתי שאבדתי שליטה על הגוף, לא יכולתי להגיב. הוא הניע את מותניי והתעקש שאוציא צלילים מפי, אך לא הייתי מסוגלת. הרגשתי מנותקת, לא שם. בהמשך הוא נגע לי באיבר המין וחזר לנשק אותי שוב ושוב. הוא החמיא לי הרבה, אמר שאני נהדרת. הרגשתי כמו בובה מרופטת שהוא יכול לעשות בה כל שיעלה על רוחו. שנאתי את עצמי על ששתקתי.  מישהו דפק בדלת, כנראה המטופלת הבאה. הוא נאלץ לחדול מעיסוקיו ובקש ממני שאחזור ביום הבא, הנהנתי. בדרך חזרה הביתה אמא שלי שמה לב שמשהו לא כשורה, אך לא העזתי לספר לה. פשוט ישבתי ובהיתי בנופים המתחלפים לכל אורך הדרך. כשהגענו לבית מיהרתי להכנס לחדר ופשוט נגעלתי מעצמי. הרגשתי אשמה שלא קמתי ואמרתי לו שאני לא רוצה, הרגשתי ששדרתי לו שאני מעוניינת ובגלל זה הוא עשה את הדברים האלה. מאוחר יותר אמרתי לאמא שלי שאני לא רוצה לחזור אליו, והיא מצידה אמרה שאני עצלנית שלא רוצה לשקם את חייה. שקלתי לחזור אליו בשביל להרגיע אותה, כי הייתי על סף סילוק מהבית, אך לבסוף ההגיון שלט בי והחלטתי שלא אחזור אל האיש הזה לעולם. עם הזמן החלו לבקר במוחי מחשבו שאולי הוא צדק, אולי כוונותיו היו טובות ואני סתם היסטרית, אבל בד"כ המוח שלי הבין שהוא הבעייתי, אך בכל זאת נגעלתי מעצמי ומההתנהלות שלי בקליניקה שלו.  שבועיים בערך לאחר המקרה הרצתי בגוגל חיפוש על שמו, נתקלתי בכתבה שהללה את יכולתיו. קראתי את הטוקבקים וראיתי שמישהי כתבה שהוא עשה לה דברים דומים. בנקודה הזאת הבנתי שמדובר בטורף שמנצל את סמכותו בשביל לפגוע בנשים שתולות בו תקוות. חלפה מאז שנה ואני נושאת איתי המון רגשות שליליים מאז. מתנהל בי מאבק יומיומי בין ההחלטה להגיש תלונה על מנת שלא יפגע בעוד נשים,  לבין הפחד ממנו. אני עדיין חושבת שהוא מסוגל להרבה דברים. בדיוק כמו בפגישה הראשונה, אז הוא סיפר לי כבדרך אגב, על מישהי שאנסו אותה והיא התלוננה במשטרה ולא יצא לה מזה שום דבר טוב. הוא אמר שהתוקף לא נכלא, אך היא הסתבכה איתו משום שהיה איש חשוב ונכנסה למצוקה נפשית עמוקה. אז לא הבנתי למה הוא סיפר לי את זה, אך היום אני מבינה שהוא ידע לאן הטיפולים יובילו. שום דבר לא היה מקרי, האיש מטורף."

קודם כל, אלה- תודה רבה על ששלחת את הסיפור. אנחנו משערות שזה דרש ממך מאמץ נפשי גדול אך אנחנו שמחות שהחלטת להתגבר על הכל ולשלוח את הסיפור. את בהחלט גיבורה. אל נא תאשימי את עצמך במה שקרה. לא שידרת שום דבר שמראה שאת רוצה את זה, לא שיתפת פעולה כמו שנידמה לך. ולא, לקפוא במקום זה לא לשתף פעולה- זו תגובה נורמלית של הגוף במקרים כאלה.

אנא השתמשי בלינקים שהבאנו פה כדי לעזור לעצמך, ולהרגיש טוב יותר.

חשוב לציין שאם אתם מרגישים שההורים שלכם לא יבינו אתכם, שהם לא שם בשבילכם, שהם רואים אתכם בצורה כזו או אחרת שהיא לא תמיכה- תמיד יש לאן לפנות. אם אתם בני נוער אתם מוזמנים לפנות ל"הפוך על הפוך" שם תמצאו מתנדבים שיעזרו לכם בכאלה דברים ויפנו אתכם לכל המקומות שיתנו לכם את התשובה והעזרה הטובה ביותר.

אם אתם מבוגרים יותר- אתם יכולים לפנות למסל"ן (קישור לאתר ברשימות בצד) ודרכם להגיע למי שיוכל לעזור לכם בצורה הטובה ביותר.

חשוב לזכור שאתם אף פעם לא לבד, גם אם אתם מרגישים כך.

אם גם לכם יש חוויה קשה שאתם מעוניינים לשתף אותנו בא ולקבל תמיכה ועזרה מאוד חבר'ה שחוו זאת כמוכם, אתם מוזמנים לשלוח מייל לכתובת:

[email protected]

 (יש לציין כינוי בסיפור)

שלכם,

רוז ופייק.

כשהייתי בערך בכיתה ד', הלכתי ברחוב בשעת ערב. בעודי הולכת, איזה איש מבוגר קרא לי לבוא לידו. הוא הציע לי שני שקלים או חמישה ורצה שאבוא כי "הוא רוצה להראות לי משהו". נכנסתי לפאניקה והרגשתי את הדמעות עולות לי בעיניים. ההורים שלי תמיד הזהירו אותי מפני זרים. לעולם לא להתקרב לאיש זר, לעולם לא לפתוח את הדלת למישהו שאינני מכירה גם הוא דוור ותמיד להשאיר את הדלת נעולה. אני סירבתי, אני לא זוכרת אם אמרתי "לא" או רק הזזתי את הראש לתנועת לא. אחרי כמה דקות הוא הסתלק. סיפרתי להורים שלי מה קרה והם התקשרו למשטרה. המשטרה מן הסתם לא יכולה לעשות כלום.

כשהייתי בת 12 חזרתי הבייתה מחברה. זה היה יום שישי והשעה הייתה בערך סביבות 21:00. איש אחד נסע מאחוריי עם אופניים ופשוט צבט לי בישבן. הוא עבר לידי ואמר לי "שלום" ואז נסע. לקח לי כמה שניות להבין מה בכלל קרה פה. אני לא אשכח את התחושה, של גועל, של זוהמה, של לכלוך. ברור שזה היה יכול להיגמר גרוע יותר. אבל הרגשתי כל כך דוחה, שבאתי הבייתה ונכנסתי למקלחת ארוכה כי רק רציתי לשטוף את המגע שלו ממני. לא סיפרתי לאף אחד. אחרי כמה שנים סיפרתי למספר אנשים בודדים. ההורים שלי עד היום לא יודעים על זה.

בגיל 18 נכנסתי למערכת יחסים חולנית ומעוותת.  אני לא אתאר פה את הסיפור הארוך והלא נעים הזה. אני יכולה לספר שהבחור השתמש בדרכים מאוד מניפולטיביות בשביל להכניס אותי למיטה. אנשים חושבים שאונס זה באיומים של מכות, של סכין, של רצח. אבל לא.  אני הייתי ילדה בת 18, מתחילה להחלים מאנורקסיה נרווזה. אני לא ארחיב כאן על המחלה, אבל  חלק מהמחלה זה דימוי עצמי נמוך מאוד. הוא ידע שאני אוהבת אותו. הוא ידע היכן נמצאות הנקודות החלשות. היחס שלו לסקס היה... לא רגיל. פסיכי קצת.  הוא היה קנאי, שתלטן, אובסיסיבי. הוא היה אומר "אם את אומרת לי 'לא' אז זה אומר שאת לא אוהבת אותי". ואז הוא נפגע. ואם הוא נפגע הוא לא יכול להיות איתי.  הוא הפך אותי לסוג של זונה. אפילו לא, כי זונה מקבלת כסף ואני עשיתי את זה בחינם. הוא הפך אותי לסוג של בובת מין. שעושה רק מה שהוא רוצה. בובה שאין לה דעות, רצונות, מחשבות. הוא היה צריך לגמור 8 פעמים בלילה אז אני אדאג לזה שהוא יגמור 8 פעמים בלילה. ומעבר לזה כמובן שהיה אסור לי לדבר עם בנים אחרים, או לצאת עם חברים ללא רשותו. הוא ניתק אותי מהחברים ומהמשפחה. הייתי שבר כלי, על כדורים.

הוא עשה את זה בדרך מאוד מניפולטיבית. לפעמים לא צריך להכריח את הגוף אלא להכריח את המוח, את הנפש.

זה נגמר כמובן. אף אחד לא ידע  מה עובר עליי. רק אחרי כמה שנים אמרתי שהוא "הכריח אותי לעשות דברים". מישהו שפעם יצאתי איתו ושמע על זה אמר "את יודעת שיש לזה מילה". אני יודעת שיש לזה מילה. אבל אונס? אני? לא, זה לא קשור אליי. זה רחוק ממני. זה לא אני.

אני מאשימה את עצמי מאז. כועסת על עצמי. אני גם לא בטוחה אם זה נחשב לאונס או לא. אם זה משהו רע או לא. אם זו באמת התעללות מינית או שאני זו שמדמיינת. כי יכולתי לקום וללכת. עד היום יש לי סיוטים בלילה. הוא לומד איתי באוניברסיטה, חבר באגודת הסטודנטים, ככה שאני רואה את הפרצוף שלו בכל מקום. פעם אפילו נתקלתי בו ליד המעלית, הסתכלתי לו בעיניים. הוא ממשיך בחייו ואני עדיין מפחדת. לי עדיין יש סיוטים. אני עדיין מאשימה את עצמי, על זה שהייתי כל כך טיפשה ונתתי לזה לקרות. לא משנה כמה אמרו לי שאני לא אשמה. שהוא צריך לשבת בכלא. שהוא ניצל אותי בדרך שפלה. שאם אני מרגישה נאנסת, אז שום חוק לא יגיד לי אחרת.

עד היום קשה לי לדבר על זה. כן, אנשים יודעים. כן, כתבתי על זה מספר פעמים. אבל את רוב הדבר החולני והמעוות הזה אני שומרת לעצמי, כי אני פשוט לא מסוגלת להוציא את זה ולהתמודד.

ומה חוץ מהאירועים האלו? לא היו חסרים גברים שהעירו הערות לא במקום, שנדבקו אליי, שנעצו בי עיניים. וכן, כשאת נוסעת ברכבת ובמשך כל הנסיעה מישהו פשוט נועץ בך מבטים- זה לא נעים!

לפני חודש בערך אחותי נסעה ברכבת. לידה ישבה ילדה בת בערך 13-14. משום מקום הגיח גבר מבוגר, התיישב על הרצפה ליד הילדה, התקרב אליה ואמר לה "אני צריך עזרה". הילדה הייתה מבועתת ולא יכלה להגיד שום דבר. אף אחד לא עשה שום דבר. מזלה שאחותי ישבה לידה ולאחותי יש פה גדול כשהיא רוצה. היא צעקה עליו שיעוף משם תכף ומייד אחרת היא קוראת למאבטח. והאיש הזה הלך.

ואני קוראת אינספור כתבות על גברים אנסים, מטרידים, תוקפניים שמקבלים עונשים מגוחכים.

אני לא היחידה שהוטרדה, הותקפה. אני לא היחידה  שחוותה מערכת יחסים כמו שהייתה לי. ואני כועסת. אני כועסת שאף אחד לא שומע את ה"לא" שלי יותר חזק. אני כועסת שאני, האחיות שלי, הבנות דודות שלי, החברות שלי – כולנו הוטרדנו, הותקפנו, נאנסנו – לפחות פעם אחת. או שזה יקרה בעתיד. ואף אחד לא עושה שום דבר. אני כועסת על העונשים המגוחכים. אני כועסת שמאשימים נאנסת כי "היא פיתתה אותו" ו"היא הביאה את זה על עצמה". אני כועסת  שאני זו שצריכה להתבייש. אני זו שצריכה לא ללכת לבד בחושך. כאילו זאת לא הזכות שלי ללכת איפה שאני רוצה באיזה שעה שאני רוצה. אני כועסת שיש כל כך הרבה בורות ואין כמעט חמלה והבנה כלפני נשים שהותקפו או הוטרדו מינית או נאנסו.

אני רוצה לצרוח את ה"לא" שלי בקול גדול וחזק. אני רוצה לצרוח את ה"לא" הזה בשביל כל אחת ואחד שהרגישו שמשתיקים אותם.

Fake Reality