| 9/2010
על כתיבה
כבחורה בעלת שאיפות אקדמיות, אין לי ברירה אלא לכתוב. עבודות מעניינות יותר או פחות, כאלה שהייתי יכולה להגן עליהן בע"פ מתוך שינה וכאלה שאני אבודה בהן לחלוטין, את כולן אני שונאת שונאת שונאת. אני יכולה לקרוא המוני מאמרים, להשקיע המון זמן בלחשוב על כל הפרטים הקטנים של פתרון הבעיה שאני עובדת עליה, לבנות תרשימי זרימה ושלדי עבודה עד אינסוף, רק לא לשבת ולכתוב. אותו דבר בערך אני מרגישה לגבי סיפורת - כבר בניתי בזמנו כמה סיפורים מעניינים שאין סיכוי שאכתוב אי פעם.
יצא לי להזכיר את זה למישהו לאחרונה, ואני לא זוכרת, אבל אני מניחה שזה היה בהקשר של כתיבת עבודות. אני לא מסתדרת טוב עם לכתוב גושים גדולים של טקסט. ואז נזכרתי שהיו זמנים שעשיתי את זה להנאתי - בימי הבלוג. אמנם גם אז כל פוסט לקח לי נצח לכתוב, והייתה לי בעיה רצינית של השתלטות הבלוג על החיים, אבל לפחות רציתי לעשות את זה. לפעמים.
אז נו, זה הפתרון! הרי היו לי כל כך הרבה דברים להגיד לאחרונה, ובלוג יאפשר לי להתאמן בכתיבה באופן קבוע, עד שאני ארגיש בנוח עם זה. ומאחר שהשאיפה זה להרגיש בנוח, אסור בתכלית האיסור לערוך באובססיביות את הקטעים, אסור לעצור תוך כדי כתיבה לחשוב אם זאת הייתה הדרך הכי טובה לנסח את המשפט שהרגע כתבתי, והכל צריך לעשות מהר מהר ובלי לדאוג. ונו, אני לא לגמרי עומדת בזה, אבל במילא אלה דרישות מחמירות מדי. בסך הכל אני די בסדר, אני חושבת, בעיקר בזכות היכולת לא לדאוג שהספקתי לפתח מאז ימי הבלוג העליזים, הידועים גם בשם 'גיל ההתבגרות'.
העבודות שלי באוניברסיטה נכתבות באנגלית, ויש לי לייבג'ורנל באנגלית שלא מחקתי, אז הייתה לי התלבטות אם לחזור לכאן או לשם, וכמובן תמיד אפשר לכתוב notes בפייסבוק. החלטתי לכתוב בישראבלוג בעיקר כי התחלתי לקרוא בישרא לא רק את רשימת הקבועים הותיקה שלי, אלא גם את הפוסטים המומלצים, וגיליתי שיש פה קהילה ודיון שחסרים לי בפלטפורמות שבהן רק חברים שלי קוראים את מה שאני כותבת. כן כן, באתי לפה כי אני באמת מחבבת את ישראבלוג. איזה כיף איתכם.
ההתלבטות האחרונה הייתה אם להחזיר את שם הבלוג והכינוי הישנים, כי יש כל כך הרבה אנושקות בישרא עכשיו (אבל אני הייתי המקורית!), והן נשמעות בנות 13 במובן הרע של מה שבנות 13 יכולות להיות, ואת מסיבות התה היום עורך מישהו אחר, בהרבה גינוני טקס, ובעיקר, כי אני כבר לא בת 16. אני כבר כל כך לא דומה לעצמי אז, וגם אם נשאר עוד מישהו שזוכר אותי, הוא לא יכול לצפות שאני אשאר אותו דבר. ואני זוכרת את המתרגל המבריק שלי מהחוג לספרות אומר שאותו אדם בגילאים שונים הוא לא בהכרח אותו אדם, וזה נשמע לי אז כל כך אבסורדי, אבל עם הזמן זה התחיל להרגיש לי כל כך נכון. זאת בעצם הייתה הסיבה שמחקתי את הבלוג, לא רציתי את הארכיון הישן שלי באינטרנט, שאנשים יחשבו שזאת עדיין אני. אבל שם זה רק שם, וכמו שאני עדיין [שם מלא] אחרי כל השנים האלה, אני יכולה להיות להיות גם עדיין אנושקה ממסיבת התה. ונו, אין לי כוח לחשוב על שם וכינוי חדשים, עוד רמיזות עלק חכמות. שיהיה אנושקה.
אז ברוכים הבאים למסיבת התה שלי! יהיו קצת פחות סערות בכוסות התה הפעם, אני חושבת, ויותר חליטת מרווה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
