פתטית, פשוט פתטית, טיפשה ומטומטמת.

יושבת וקוראת כל כתבה אפשרית על איך להיות ביצית ולפעמים אף מצליחה, עם הגברים שאני לא רוצה. חוכמה גדולה.

ופתאום נדמה שכל השירים מדברים על אהבה אז אפילו להתנחם במוזיקה כבר אי אפשר.

וכל פעם אני חוזרת לזרועותיו האכזריות והאסורות וכל פעם מתאכזבת ולא רוצה להראות את פרצופי שוב לעולם.

ואני שונאת אותו, שונאת באמת, הוא מגעיל אותי, חיצונית ופיזית ופנימית.

ואני גם אוהבת אותו, אוהבת מהלב, אוהבת באמת, והוא מקסים אותי, חיצונית ופיזית ופנימית.

וזה כאילו אנחנו משלימים אחת את השני, זה כאילו נועד.

יש לנו אותן מחשבות ואותם תסבוכים ואותה שנאה לבני אדם.

אבל הוא זיין אמיתי, כזה ששמו הולך לפניו ומספר הבנות שהיו כתובות לו על המצח, ובנות שוות ממני מקיפות אותו ויקיפו תמיד והוא מת על זה שהוא שולח לי מסרים סותרים ויודע כמה שאני יושבת ומסתרבלת איתם.

ואתן יודעות מה?! כל מה שהובטח לנו באתרי פרו אנה זה חרטה אחת גדולה.

כי אני הכי רזה שהייתי אי פעם, רזה שאנשים פוערים פה כשהם רואים אותי בבגד ים ואומרים שקיץ שעבר הייתי דוחה ועכשיו אני מגה סקסית ויפהייפיה, רזה שמתחילים איתי, שבנים מתלהבים ממני, רזה שאני כבר בקושי מוצקת מאבא (דגש על הבקושי כי עד שלא אשקול 20 על 1.80 לפחות זה לא יספיק) ואפילו די טוב לי עם עצמי כבר מול המראה ובתמונות.

ואתן יודעות מה?! הכל חרטה אחת גדולה.

כי שום בעיה לא נפתרה ועדיין הכל חרא ועצוב.

הלכתי להרוס את כל מה שבניתי ולהתנחם בדברים שאסור.

ביי.