לפני חמישה ימים, הייתה אזכרה לסבתא שלי. דוד שלי, (שפעם אחרונה שראה אותי הייתה בתקופה הכי רזה שלי)הגיע לבית שלנו, כדי לנסוע יחד עם ההורים שלי (זה היה רחוק) ואז יצאתי מהחדר, הוא נתן לי חיבוק ואמר: איזה יפה, איך גדלת, כבר ממש אפשר לסדר לך חתן, רק תרזי כמה קילו..

ככה זרק את זה, כלאחר יד. זה מה שהוא מצא לנכון להגיד לי אחרי שנה שלא התראנו, הערה אגבית ואכזרית כמו כלום.

כמובן שנכנסתי לחדר, פגועה ובוכה והסתגרתי שם עד היום שלמחרת. אמרתי לעצמי שהוא אדם מבוגר, שהוא לא מבין, שאין לי מה לשים עליו. נרגעתי. ניסיתי לשכוח. ועכשיו ממש. הטמבל הזה מתקשר אליי ומבקש סליחה. מדבר איתי שהוא מתנצל, שזה יושב לו על הלב. שהוא פשוט "חושב שזה עדיף לי מבחינה בריאותית", חוץ מזה, "כזאת  יפה וחכמה, כדאי שתהיה רזה, קטנה, כמו שאישה צריכה להיות,את ילדה בת 16, את צריכה להיות חתיכונת בגיל כזה, גם לא ידעתי איך להגיב לזה שהשמנת. זכרתי אותך שהיית רזונת כמו אחותך. אני מקווה שהשיחה הזאת תעשה לך משהו שיגרום לך לקחת את עצמך בידיים, שפעם הבאה אני אראה אותך רזה "בעזרת השם" וזהו. אז נדבר.."

אני לא מבינה.

מה קורה כאן?! מה יש לחיים האלה נגדי? יום אחרי יום, מישהו אחר מטיח בי את המחשבות שלו על איך שאני נראית. קודם הפייסבוק ואחרי זה אבא ועכשיו זה. ואני לא מבינה. אני בנאדם טוב. זה לא מגיע לי. כל הפגיעות האלה מהסביבה, אני ראויה ליותר. למה כולם מרשים לעצמם לפגוע בי ככה? כאילו אם אני שמנה יש לי מלא הגנות של שומן סביב הלב ואני לא יכולה להרגיש.

בחיים לא כאב לי ככה.

(אינסטינקט ראשוני לדחוף אצבעות ולהקיא הכל, היית רזונת כמו אחותך, לא ייאמן..)