זה מוזר. כל ההגדרה הזו של משפחה היא מוזרה. שני אנשים שהיו פעם צעירים ויפים ונפעמים זה מזו התאהבו והחליטו למסד את הקשר. לילה אחד עשו את זה ובא לעולם איזה מטרד רועש. אחרי כמה שנים ולחץ מסבתא'לה, עוד לילה. ומטרד רועש מספר 2 יוצא לדרך.אני. ואז צריך לחיות. "לאהוב בלי תנאים" (אם יש בכלל דבר כזה..), להרים, לתמוך, לראות זה את זה במצבים המכוערים, הקשים והיפים של החיים. ועדיין לאהוב.

הילדים באים וממשיכים את ההורים שלהם. גומעים את הסלנג שלהם, טעמם באוכל, דרך התנהגותם, המניירות שלהם. ופשוט עצוב לומר נהיים הם עם שינויים סביבתיים קלים.

אבל מה קורה שהמשפחה שלי היא בעצם חבורת אנשים שנקלעו יחד לדירה אחת, שגורלם שזור לעד מפחד הפירוק, שאנחנו בסך הכל חבורת אנשים עם אותו מטען גנטי ומעט מאוד זכרונות יפים וזה הכל?

חייבים להישאר בקשר ולאהוב לכל החיים (עד שמישהו מתפגר כמובן..) רק כי אנחנו "משפחה" בהגדרה?

יום שישי היה ריב עם אבא. הוא שוב רב עם אמא. משפיל אותה, מתנהג כמו איזה מזרחי עתיק. ערס. מגעיל. אכפת לו רק מעצמו. ואחרי שלא דיברתי איתו כל החודש האחרון התערבתי כדי להגן עליה. הסתכלתי לו בעיינים ופשוט אמרתי לו, בלי צעקות ובלי כלום, שהוא אפס. שהוא כלום. שבדבר היחיד שבאמת חשוב שתישא איתך לכל החיים, המשפחה שלו, הוא נכשל. שאני שונאת אותו. אבל זה לא היה רגיל הפעם. אני דיברתי והוא שתק. ולשם שינוי זו אני ששרטתי לו את הלב. אני פגעתי בו לראשונה. הוא ענה לי שהוא יודע ושהוא בחיים לא יסלח לי על זה. לשם שינוי הוא לא דיבר על כמה אני מגעילה חיצונית בעיניו.הוא כיבד אותי או ויתר עליי זה כבר לא משנה ולשם שינוי אני לא בכיתי.
תמיד שיחקתי אותה חזקה מולו, אבל באיזשהו שלב הקול היה רועד והייתי בורחת לחדר, שמה לי איזה אביב גפן בוולויום מטורף ומייבבת בלי סוף. והפעם- כלום. כאילו הבנתי שזה נגמר. שגם איתו הרמתי ידיים. שאני אצא מהצבא, אעזוב את הבית ובזה נפרדים החיים בנינו. הוא לא אוהב אותי. ואני שונאת אותו ושנינו שרוטים. ולשם שינוי תודה לאל זה לא הוא שפגע בי. אלא אני בו. ולא נעים להגיד,יש לי הקלה. הוא ירד לי מהלב. אני אפילו לא כועסת עליו יותר. אני פשוט מרחמת. הוא נכשל. אני חיקיתי אותו כל השנים. עד אותו שישי עדיין הייתי בסך הכל הילדה בת ה-6 שמתנחמת באוכל ורוצה שאבא יאהב אותה. בלי תנאים. כמו שאבא צריך לעשות. וככה זה נמשך 10 שנים. גומעת ושותה כל קללה ומניירה ונותנת לו לשרוט אותי. לא לסמוך על אנשים. לשנוא את עצמי. להיות פגיעה. וזה סופו של עידן. כן אכפת לי ממנו ויהיה לי עצוב אם יקרה לו משהו, בכל זאת 16 וחצי שנה האדם הזה בחיים שלי, בין אם ביקשתי זאת ובין אם לא.

אבל אולי כרגע כדי להפסיק לטאטא הכל ולעשות את הויתור הסימבולי ופשוט אם אני אפנה אליו בפעמים המעטות שאנחנו מדברים, לפנות אליו בשמו הפרטי. כמו שצריך.
אנחנו גם ככה שני זרים שאם היו יכולים מזמן היו בורחים זה מזו. אולי באמת צריך להיות שני אנשים רישמיים וזרים. ומעתה לקרוא לילד הקטן הזה בשמו. כי גנטית וביולגית אולי יש לי אבא. אבל בחיים האמיתיים? אין לי כבר מזמן וזה לא בגללי.