27
September
2008
השחר כבר עלה.
קול הציפורים נשמע ברקע, כתמיד.
נשארתי במיטה למשך כמה דקות נוספות, נהנה מהשלווה העוטפת אותי, מקולות
שירת הציפורים המברכות את אור הבוקר.
בסופו של דבר סחבתי את רגלי לעבר חדר האמבטיה. הבטתי בהשתקפותי במראה.
נראיתי תשוש, אך למרות הלילה נטול השינה הרגשתי ערני לחלוטין.
צחצחתי את שיני, לא היה טעם לסרק את השיער.
יצאתי מן החדר, מפלס את דרכי במסדרון. עברתי לפני חדר הורי, הוא היה
ריק, כתמיד בשעה הזאת. ניסיתי לחשוב מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברתי איתם.
עברתי לפני חדר נוסף. החדר הריק. אמנם הוא לא היה ריק לחלוטין, הייתה
בו ספריה קטנה בה היו מונחים מספר ספרים, אך לעיתים רחוקות מישהו היה נכנס לחדר
הזה.
בבית היו 5 חדרי שינה.זה היה בית גדול וריק. מעולם לא הצלחתי להבין
מדוע משפחה בעלת 3 נפשות בלבד צריכה בית כזה.
את רוב שעות היום ביליתי בחוץ ואם הייתי בבית הייתי לרוב מסתגר בחדרי,
עם המיטה החורקת, שולחן הכתיבה הישן ועשרות הדפים המקומטים לכדור שמלאו כל פינה.
כעת, הגעתי אל חדרי ולקחתי את התיק השחור והישן.
חציתי את הבית לעבר הדלת, מעיף מבט אחרון אל הסלון הרחב, הספות הלבנות
המקושטות בכריות אדומות, שולחן הקפה שתמיד היו מונחים עליו מגזינים שונים, תמיד
מסודרים עד שלושה ערימות והנברשת המרהיבה.
אחזתי בידית הדלת הקרה, סגרתי אותה מאחרי, חושף את עצמי לאוויר הבוקר
הקר.
עברתי בשביל המרוצף ויצאתי דרך השער, לאן עכשיו?
המשכתי לצעוד לעבר תחנת האוטובוס. יהיה מה שיהיה.
חציתי את השכונה, עברתי על פני בית משפחת סרקי שהיה אף יותר גדול
ומפואר.
5 אנשים גרו שם. האב הקשוח, האם שלעולם לא סתמה את הפה ותמיד דיברה על
כמה מוכשר בנה בן השש,
רייצ'ל בת ה-12 וקייט שהייתה בת 16. הם היו חברים טובים של הורי ותמיד
דיברו על לצאת ערב אחד למסעדה, אך תמיד אחד מהצדדים ביטל.
עכשיו כשהגעתי לצומת כבר יכולתי לראות את הבניינים רבי הקומות, אלו
היו בניינים ישנים בעלי דירות קטנות.
הגעתי סוף סוף אל התחנה, שהייתה ריקה מאנשים. התיישבתי על הספסל.
המכולת ממול כבר נפתחה ואישה מבוגרת מהרה להיכנס לשם בעודה גוררת
אחריה מזוודה שחורה וגדולה.
בתחנה בצד השני דיבר איש בקולניות במכשיר הסלולארי שלו. הוא היה לבוש
בחולצה מכופתרת, מחזיק תיק בידו השמאלית. כנראה בדרכו לעבודה, מתעצבן על משהו שלא
התקיים כפי שציפה, הנחתי.
הרחוב היה שקט מאוד. מפעם לפעם היה ניתן לשמוע מכונית, קולו ציפורים,
או את ענפי העצים המתנדנדים ברוח. זה מה שכל כך אהבתי בשעה הזאת, הכל היה כה שקט.
בעוד מספר שעות מעכשיו הרחוב יהיה עמוס כלי רכב ואנשים המתרוצצים הנה והנה ,ממהרים
להגיע לביתם לפני תחילת הגשם.
האוטובוס הגיע. שילמתי לנהג הכעוס והלכתי להתיישב בסוף, ליד החלון.
הנסיעה תמשך לפחות 20 דקות, אבל זה בסדר, אני לא ממהר.
חקרתי בעיני את שאר הנוסעים. שישה בלבד, הנחתי שרובם בדרכם לעבודה.
טפטוף קל החל, נוקש בעדינות על החלונות הגדולים.
כעבור מספר דקות של מחשבות ותהייה פתחתי את התיק הישן והוצאתי ממנו
מחברת ועט.
בהיתי באחד הדפים הריקים במחברת. מה לכתוב? 4-5 דקות עברו והגעתי
למסקנה שאין שום דבר מועיל בלכתוב את מחשבותיי על גבי דף. אף אחד לא עתיד לקרוא את
זה. מי בכלל יהיה מעוניין לדעת מהם מחשבותיי והרגשותיי?
דלת האוטובוס הרועשת לפתע נפתחה. אישה צעירה נכנסה והתיישבה מספר
ספסלים לפני.
שערה היה קצר, בהיר ורטוב מהגשם הקל. היא התקשרה למישהו וניתקה כעבור
חצי דקה.
רגליה היו משולבות והתנדנדו בחוסר סבלנות ללא הרף. היא שוב טלפנה עד
שאותו אדם ענה לה.
"אני מצטערת.. אל תעזוב אותי.. לא התכוונתי... לא חשבתי.."
היא אמרה, דוחסת כמה שיותר מילות סליחה ותחינה במשפט אחד. בוודאי עשתה טעות חמורה
כלשהי וכעת מתחננת לסליחה.
פתאום היא פרצה בבכי, טלפונה נשמט מידה. איש באוטובוס לא התייחס
לקולות הבכי שלה.
לרגע עוד חשבתי לגשת אליה ואולי לנסות לנחמה. אבל היא זרה, אני זר.
איך מילותיו של זר יקלו עליה?
כעבור מספר דקות קולותיה נרגעו, אך היא עדיין בכתה והשעינה את ראשה על
החלון.
חזרתי להביט בדף הריק. "איך אנשים מצליחים להתמודד בעוד אני רודף
אחר דרך מילוט?"
תלשתי את הדף שכבר לא נותר ריק, קימטתי אותו לכדור והשלכתי אותו על
רצפת האוטובוס. סגרתי את המחברת.
הדקות חלפו והאוטובוס התמלא במקצת, בקרוב אגיע לתחנה הסופית.
אם הייתי נאלץ לענות על השאלה לאן בדיוק פני מועדות, הייתי משיב
שאינני יודע. אך עדיף כל מקום מאשר כאן, בבית הגדול והריק בין ההורים שאינם
מתייחסים, בשכונה היפה, ברחוב השקט בבקרים, בחיים האלה.
לא הייתי אומר שאני בחור דכאוני, פשוט רציתי להתנתק מהחיים, המציאות
ששנאתי. לא, היא לא הייתה כזאת נוראה, אני יודע, אבל שנאתי אותה וגם את האנשים
השטחיים והמשונים שאיתם חלקתי את חיי.
הם תמיד העמידו את הנוחיות שלהם לפני הכל, דיברו על תכניות 'ריאליטי',
שפטו אחרים.
רוב הבנות תמיד דיברו על מה לעשות בנוגע לבחור החדש שהגיע, איזה איפור
הכי מתאים להם, וכמה הן התאכזבו כשבן זוגן לא עמד בדרישות הגבוהות.
הזמן חלף, הגעתי לתחנה הסופית. פסעתי קדימה לדלת האחורית, נאחד באחד
העמודים הדקים.
ראיתי את פניה של האישה שבכתה, היא הייתה נאה מאוד. היא ניגבה את פניה
ואילצה את עצמה לחייך. אינני בטוח עד כמה אמיתי היה החיוך הזה.
יצאתי מהאוטובוס והמשכתי בדרכי.
כינוי:
recognition62
בבלוג זה
בכל הבלוגים
