1996 December 14
בקרוב
הוא יגיע. עולה במדרגות, מתנדנד, כעוס כתמיד. מה יצפה לי הפעם?
השעה
הייתה מאוחרת. התכרבלתי בשמיכה הרכה, לא עוזבת את הבובה שלי. אחת מהחברות של אמא נתנה
לי אותה ליום ההולדת שלי לפני כחצי שנה. זאת הייתה בובה פשוטה , בעלת שיער שחור
האסוף לצמה ושמלה כחולה קצרה. מאז שקיבלתי אותה לא עזבתי אותה.
אמא
הייתה במטבח, מכינה לעצמה קפה, כמו שהיא עושה תמיד כשהיא עצבנית ומודאגת.
מספר
דקות לפני כן, היא הורתה עלי ללכת לישון ובשום פנים ואופן לא לצאת מן החדר. ידעתי
שמשהו רע עומד לקרות, אך בכל זאת צעדתי לחדרי, אוחזת בבובה.
פחד עלה
בתוכי ולבי החל לפעום במהירות. בם, בם, בם, כקצב צעדיו במעלה המדרגות.
הגשם דפק
על חלוני, מדי פעם נשמע רעם.
כיסיתי
את עצמי בשמיכה, דואגת שלא יישאר שום חלק חשוף.
לפתע,
צעדיו נפסקו. הוא עמד לפני דלת הבית, ללא ספק.
אמי
הניחה את ספל הקפה שלה, מביטה לכיוון הדלת, ממתינה.
רציתי
להירדם, כדי שלא אוכל לשמוע דבר, אבל לא יכולתי.
הדלת
נפתחה והוא הופיע. לא אמר דבר, רק זרק את תיקו ליד הדלת ונשאר במעיל הרטוב.
"יש
משהו לאכול?" שאל בלי להעיף אל אמי מבט.
"כן,
נשאר קצת. אני וריי כבר אכלנו. אתה יודע, חיכינו לך הרבה זמן, היכן היית?"
"זה
לא מעניינך לדעת איפה אני מסתובב" אמר בעודו צועד בכבדות לעבר המטבח,
"איפה הקטנה?"
"מוזר
שאתה שואל. היא בחדר שלה, ישנה." השיבה, מביטה בספל הקפה הלא גמור. "וזה
כן ענייני לדעת היכן אתה נמצא, אני אשתך ואני מצפה שתחזור לארוחת ערב בזמן, ולא
אחרי חצות."
הוא
כיווץ את אגרופו. "הייתי בעבודה! ככה אני מרוויח כסף כדי שנוכל להתקיים!".
שניות לאחר מכן, הוא לקח צלחת והחל למלא אותה באורז ותפוחי האדמה הקרים.
"אז
למה נודף ממך ריח של אלכוהול?", אמרה אמי ברוגע.
"בסך
הכל הלכתי לבר עם כמה חברים! מרוצה?" הוא התיישב על הכיסא במטבח, גבו מופנה
אל אמי.
שקט. רק
הגשם נשמע.
לפתע
צעידות נשמעו, הן הלכו והתחזקו בכל צעד. דלת חדרי נפתחה. זאת הייתה אמי, היא צעדה
בשקט לעבר מיטתי. "אל תדאגי נסיכה."
היא
נשארה במשך כמה דקות, עד שקולו נשמע. "אליזבת!"
היא יצאה
במהירות וסגרה את הדלת אחריה.
"אני
יוצא" הוא הכריז, "אחזור מאוחר יותר." שמחתי שהוא מסתלק, לא רציתי
שיישאר כאן.
"אתה
צוחק? ראית מה השעה? רק עכשיו הגעת."
"אחזור
מאוחר יותר." חזר על עצמו, כאילו לא היה מספיק ברור וצעד לעבר הדלת.
אמי,
שלרוב שתקה והעדיפה לתת לו להסתלק, עצרה בעדו. "מתי בפעם האחרונה חיבקת את
הבת שלך? או לפחות אמרת לה משהו?"
"מה
את רוצה ממני?" שאל באדישות.
"אני
רוצה שתתחיל למלא את תפקידך כאב! אני רוצה שתחזור בזמן מהעבודה ולא תבלה שעות בברים!
אני רוצה שתתייחס לבת שלך, ושלפחות תרים את הכלים המלוכלכים אחרי שאתה מסיים לאכול!"
אמרה והצביעה לעבר השולחן במטבח, על הכלים שהוא השאיר.
"את
לא תרימי עלי את קולך!" צעק ותפס את זרועה של אמי.
"עזוב
אותי!" צעקה בחזרה וניסתה לשווא להשתחרר מאחיזתו.
ניסיתי לאטום
את אוזני, אך עדיין יכולתי לשמוע את הצעקות והקללות.
"אלוהים
אדירים, אתה תעיר את ריי." שמעתי את אמי.
הוא לחש
לה משהו בחזרה.
עוד
צעקות נשמעו.
"תפסיק
עם זה! או אחרת.."
"אחרת
מה?" הוא קטע אותה בזלזול.
"אחרת
אני לוקחת את ריי ומסתלקת מכאן!"
"אתן
לא הולכות לשום מקום!"
משהו
נזרק ונשבר.
דמעות
החלו לזלוג במורד פני. רציתי שהם יפסיקו לצעוק.
הפלתי את
השמיכה, לקחתי נשימה עמוקה ואחזתי בחוזקה בבובה, פתחתי את דלת חדרי ויצאתי בשקט
ובאיטיות מהחדר.
אמי
הייתה שרויה על הרצפה, הוא הרגע סטר לה.
"אמא?"
"תחזרי
לחדר, מותק".
הוא ניגש
אלי ותפס אותי בזרועי. פחדתי להתנגד.
"מה
אתה עושה?"
"אני
לוקח אותה איתי!" הוא גרר אותי.
היא קמה.
"על גופתי המתה, אתה לא לוקח אותה ממני לשום מקום!"
הוא הניח
לי. "את יודעת מה? קחי אותה! אני מסתלק מכאן!"
הוא לקח
את התיק שלו וטרק את הדלת מאחוריו.
אמי צרחה
והשליכה את ספל הקפה שלה על הדלת. הספל התנפץ בחוזקה.
היא
הרימה אותי ולחשה לי שאני צריכה להפסיק לבכות. היא לקחה אותי לחדרה והשכיבה אותי
במיטה, מהדקת עלי את השמיכה.
שכבנו זו
לצד זו.
"הוא
יחזור?" שאלתי.
"לא,
נסיכה."
למחרת בבוקר
אמי ארזה את המזוודות. הכינה לי ארוחת בוקר ומיד לאחר מכן עזבנו.
צעדנו
לתחנת הרכבת שלקחה אותנו לצפון. נשארנו במלון זול עד שאמי שכרה דירה בעלת חדר שינה
אחד בלבד. הדירה הייתה קטנה יותר מהקודמת ולא היו הרבה ילדים בגילי בשכונה החדשה, עכשיו
אמי עבדה יותר משמרות וראיתי אותה פחות, אבל נאלצנו להסתדר.
19
1996 December
ניצבתי
מול פתח הגן, לבושה במעיל סגול ועל ראשי כובע גרב ורוד, אוחזת באמי ביד אחת ובבובה
ביד שנייה.
"מוכנה?",
היא שאלה אותי.
היום
הראשון בגן החדש. הכל היה זר.
צעדנו
פנימה.
לאחר
שיחה קצרה עם האחראית אמי נפרדה ממני.
האחראית,
גברת רליס, הובילה אותי לכיתה, משם נשמע צחוקם של ילדים בגילי.
"זה
תמיד קצת מפחיד ביום הראשון. אל תדאגי, תשתלבי כאן מצוין."
נכנסנו
והיא הציגה אותי לפני כולם.
כולם היו
מאוד חברותיים והחלו לדבר איתי, אך לי לא היה שום חשק לדבר איתם.
היום עבר
במהירות, חלקנו אחד עם השני חוויות, ציירנו.. אך רק חיכיתי לרגע בו אמי תשוב,
תחזיר אותי לדירה החדשה ותכין לי את הספגטי שאני כל כך אוהבת.
השעה 2. הגיע
סוף היום והילדים המתינו בקוצר רוח להוריהם.
לאט-לאט
הגיעו עוד ועוד הורים והכיתה התרוקנה.
כעת,
נשארנו רק אני וגברת רליס.
'איפה
אימא?' חשבתי לעצמי.
השעה 3
והיא סוף-סוף הגיעה. היא התנצלה בפני הגננת וחיבקה אותי.
כך נמשך
כל יום. אמי הייתה מאחרת לאסוף אותי מהגן, מכינה לי ארוחת צהריים, חוזרת לעבודה ,מגיעה
הביתה ב-8 ומכינה לי ארוחת ערב.
כינוי:
recognition62
בבלוג זה
בכל הבלוגים
