27 2008 December
חציתי את הרחוב.
היה לי קר. מי המשוגע שיוצא בשעה כזאת, במזג אויר כזה בלי
מעיל?
מזווית עיני קלטתי מכולת 24/7. נכנסתי לשם.
"שלום" אמרה המוכרת. אישה מבוגרת, בסביבות שנות
ה-40 שלה, קול צרוד ושיער צבוע.
העדפתי לא לענות בחזרה והמשכתי לסייר בין המדפים. קלטתי
חפיסת סיגריות Winfield-. כבר מעל שנה שלא נגעתי בסיגריה, אבל מה זה משנה עכשיו?
לקחתי חפיסה אחת ,שילמתי למוכרת ויצאתי.
"שיהיה לך יום טוב" שמעתי אותה אומרת. כן ,
יום טוב.
המשכתי ללכת עד שהגעתי לפארק קטן ושומם, התיישבתי על ספסל.
הוא היה רטוב, אך זה לא הפריע לי.
הוצאתי את המצית מהתיק והדלקתי סיגריה. מיד נזכרתי בקאסי,
איבדנו קשר אחרי שהחלטתי לחזור לכאן. תהיתי מה איתה עכשיו. כשנפרדנו היא בדיוק
מצאה עבודה חדשה, התאפסה על עצמה, מצבה בוודאי הרבה יותר טוב משלי, ולא יכולתי שלא
להרגיש רע לגבי זה.
זרקתי את הסיגריה על הרצפה ומעכתי אותה.
הבטתי סביב, סורק בעיני את הפארק. היו בו כמה עצים
מרשימים, ביניהם התעופפו מדי פעם להקות קטנות של ציפורים, שיחים גבוהים ופרחוניים,
דשא ירוק-זית, נדנדות מחלידות ושביל החוצה את הפארק.
אותי זה לא הרהיב, זהו היה רק פארק קטן ושומם. אין לי מה
לעשות כאן.
דחסתי בחזרה את המצית והסיגריות לתיק, קמתי ונטשתי מאחורי
את המקום.
כעבור כמה דקות נוספות של הליכה כבר יכולתי לראות את
היער. נהדר.
למראה היער מיליון מחשבות התרוצצו במוחי, חיים, מוות, אובדן.
"אולי פשוט צריך להפסיק לשאול את עצמנו 'מה הם
החיים?', 'מה משמעות החיים?' ופשוט.. לחיות אותם. לא לדאוג יותר מדי למה שיקרה
בעתיד, לא לחשוב יותר מדי על העבר, להיות מוכנים לכל מכה שתגיע ולקבל את זה, כי
אלה הם החיים. ואחרי זה? מי יודע.. לעולם הבא."
קאסי אמרה את זה, יום לפני שנפרדנו.
אך מה זה בדיוק 'העולם הבא'? לא האמנתי בשטויות האלה..
אין חיים אחרי המוות. אתה לא עולה למעלה למקום טוב יותר, אתה נשאר כאן באדמה, בלי
יכולת לזוז, לחשוב, או לנשום בזמן שהגופה שלך נרקבת. מבחינתי, 'העולם הבא' זו שטות,
שקר שבני האדם המציאו כדי לגרום לעצמם להרגיש טוב יותר לאחר שאיבדו מישהו יקר.
מוות גורם לך להפסיק להרגיש, וזה מה שרציתי יותר מכל.
אני לא אחסר לאף אחד. לא לחברים שאין לי, לא לקאסי שלא התראיתי
איתה מעל לשנה, לא לקייט, הנערה היפה עם החיוך הנפלא, שכבר הפסיקה לנסות לדבר איתי
ובטח שלא להורים שלי.
אני בודד, זה מה שאני מעדיף, חברה עם אנשים אחרים לא
תגרום לי להרגיש מאושר יותר.
התקרבתי ליער, לבי פעם במהירות. הגברתי את קצב צעדי.
הסוף קרב.
קאסי תתאכזב לדעת זה סופי, אך היא לעולם לא תגלה, בזה אני
בטוח, יש לה חיים אחרים עכשיו, לפחות למישהו מאיתנו.
התחלתי לרוץ, לא עוצר. התיק מתנדנד והשיער מתנופף ברוח.
הגעתי ליעד, בסוף, כבר יכולתי לגעת באחד מגזעי העץ המחוספסים.
עצרתי לרגע כדי להסדיר את נשמתי, שאפתי לריאותיי את
האוויר הקר.
נשענתי על העץ והורדתי את נעלי וגרבי שהוכנסו לתיק, רציתי
פעם אחת נוספת להרגיש את האדמה הלחה והרכה בכפות רגלי.
צעדתי עמוק יותר ליער, מעביר את ידי בין העצים הרמים.
20 כדורים יעשו את העבודה, אני חושב.
עד לפני מספר שנים, לא הייתי מתאר לעצמי שכך זה יסתיים.
יש הפתעות בחיים, הכל יכול להשתנות בן רגע מן הקצה אל הקצה. מכעיס אולי, או רק
פשוט עצוב..
תוך כדי צעידה, גילתי לפתע, שהשביל מתפצל לשתי דרכים.
תהיתי לרגע, ואז המשכתי לדרך השמאלית. זה הרי לא משנה
באיזו דרך אבחר, כל הדרכים מובילות לאותו המקום.
הצעות לשיפור, מה כדאי להוסיף/למחוק/לשנות יתקבלו בברכה!
כינוי:
recognition62
בבלוג זה
בכל הבלוגים
