crossroads

+בנוסף, אני לא יודעת כמה מן הקוראים כאן תומכי זכויות בעלי חיים, אבל ביום שישי יש תהלוכה בתל אביב למען הזדהות עם בעלי חיים במשקים. יחולק אוכל טבעוני בסיום התהלוכה. 

27 2008 December

תמשיך לצעוד עוד קצת, כאן זה לא רחוק מספיק.

"מה אתה עושה כאן, ילד? תחזור הביתה, תשכח מהכול. אתה לא צריך את זה."

ניסיתי לשכוח, קאסי, תאמיני לי. אך איני מסוגל לבצע דבר שאינו אפשרי.

בבקשה אל תכעסי עלי. את היחידה שאי פעם הצליחה להבין אותי..

לאן נעלמת? היכן את?

ניסיתי לתאר בראשי מכתב פרידה, אך זה לא צלח. המילים הסתרבלו.

שמעתי לפתע רחש, כאילו משהו צונח בהמשך הדרך. לא יכולתי שלא להסתקרן.

הגברתי את הקצב, סורק בעיני אחר מקור הרחש. מה זה כבר יכול להיות? בוודאי חיה כלשהי.

הבטתי סביב, כלום.

פתאום אנחה, אולי קול בכי, זה לא היה ברור.

הבטתי שוב לצדדים, משהו תפס את עיני. אדם?

מישהו שכב שם על האדמה.

התקדמתי קרוב יותר. זאת הייתה בחורה, לבושה במעיל גדול ושחור ועל רגליה מגפיים גבוהים, שוכבת על בטנה. שערה הארוך והשחור היה פרוע ופזור על האדמה הלחה. לרגע תהיתי אם לעשות משהו בנידון.

התקרבתי יותר. "את בסדר?", אמרתי כמעט בלחש.

לא היה מענה.

התכופפתי ונגעתי בכתפה, "היי.." .היא נרתעה.

"את בסדר?" שאלתי שנית. אני חושב שהיא ניסתה למלמל משהו.

עזרתי לה לקום, אך היא הייתה חלשה. הושבתי אותה על האדמה.

"ג'ייני?" היא לחשה.

היא פקחה מעט את עיניה, הן היו בצבע כחול עמוק.

"היי, מה קרה לך?". היא עדיין הייתה מסוחררת.

"אני צמאה." לא היו לי שום מים לתת לה.

לא הייתי בטוח מה לעשות, אולי צריך לתת לה כמה דקות להתאושש.

שנינו ישבנו על האדמה כשהיא נשענת עלי וממלמלת דברים לא ברורים מדי פעם.

הבטתי בה, יופייה היה מדהים , שער שחור ארוך ומעט מתולתל, צבע עיניים כחול עמוק מרהיב, שפתיים מעט דקות ועור חיוור.  עד כמה מטופש שזה היה נשמע לי, עיני נלכדו ביופייה, מוחי התרוקן ממחשבות.

לפתע היא הרימה את מבטה אלי, מבולבלת.

"איך את מרגישה?" שאלתי אותה במבט חסר הבעה.

"כואב לי הראש. מי אתה?"

"עברתי כאן בסביבה ומצאתי אותך מוטלת על האדמה, כנראה התעלפת. איך קוראים לך?"

"ריג'ל." ריג'ל? איזה מן שם זה?

"זה כוכב." היא ענתה, כאילו קראה את מחשבותיי. היא הטתה את ראשה הצידה, "מדוע אתה יחף?".

לא ידעתי מה לומר כעת. "ריג'ל, את אולי צריכה.. רוצה שאני אעזור לך להגיע לאינשהו..? הביתה.." שוב פעם לא יכולתי לסדר את המילים במקומן. יצאתי כטיפש מושלם.

"לא. תודה", היא השיבה. "אתה יכול ללכת."

"אני לא חושב שכדאי שאשאיר אותך כאן."

"אני בסדר.. אתה יכול ללכת, באמת." היא התעקשה ולא הייתה לי כל כוונה ללחוץ עליה.

היא התרוממה על רגליה והסירה כמה עלים שדבקו במעילה. "אה.. ותודה, כמעט שכחתי."

"קצת מוזר לפגוש כאן מישהו בשעה כזאת." היא הוסיפה ופנתה להמשך הדרך. לפתע נזכרתי מדוע באתי לכאן.

"לאן את הולכת?" היא לא ענתה וכעבור דקה כבר נעלמה כלא הייתה.

לאן עכשיו? אין שינוי בתכניות, דבר לא קרה,תמשיך ללכת. אך לא יכולתי לזוז ממקומי. מה קרה? איבדת את האומץ? אל תיסוג עכשיו.

"תחזור הביתה, תשכח מהכול."

הבטתי לכיוון ממנו הגעתי ולכיוון ממנו ריג'ל עזבה.

לא היום.

צעדתי לעבר הכיוון השני, לא היום. תחושת בחילה, תסכול ואולי אפילו אכזבה מילאו אותי, אך עם זאת גם תחושת הקלה, לה לא ציפיתי.

המשכתי לתעות, עד שהחלטתי לעצור ולשים את נעלי בחזרה.

תוך כ-20 דקות כבר מצאתי את עצמי מחוץ ליער, מביט מרחוק בחנות 24/7. לא מודע לכך שמה שקרה היום ישנה את חיי לחלוטין.

שוב פעם אחזתי בידית הקרה, פתחתי את הדלת והנה ניצב לפני אותו בית גדול וריק. חזרנו לנקודת אפס.

צעדתי אל חדרי והשלכתי את התיק על הרצפה. צנחתי על המיטה, מנסה שלא לחשוב על שום דבר.

הסתכלתי על השעון, כמעט 7, עוד מעט יום הלימודים מתחיל. התלבטתי אם בכלל ללכת לבית הספר. תלך, אולי זה יעזור לך לשכוח ממה שקרה היום.

לקחתי נשימה עמוקה וקמתי מן המיטה. נכנסתי לחדר האמבטיה והבטתי בהשתקפותי במראה, שוב. כן, דבר לא השתנה.

התקלחתי ושמתי על עצמי בגדים נקיים.

ב-7 וחצי יצאתי מהבית ופגשתי את קייט בהמשך הרחוב, כמו תמיד.

"היי סת'." היא אמרה, היא נראתה עצובה. זה היה מוזר, בדרך כלל קייט תמיד הייתה שמחה ועם חיוך רחב על פניה.

"היי קייט, משהו קרה?" היא לא ענתה.

המשכנו לצעוד לעבר בית הספר בלי לדבר, היא הייתה מרוחקת.

בשלב כלשהו היא הגבירה את קצב צעדיה ואני נשארתי מאחור.

כבר שמונה, כל התלמידים מיהרו לכיתותיהם.

התיישבתי במקום הקבוע השלי. אף אחד לא פנה אלי ואני לא ניסיתי לדבר אל אף אחד.

שיעור מתמטיקה עכשיו. תמיד הייתי טוב במתמטיקה, הכל פועל על פי אותם חוקים והיגיון.

אבל גם עכשיו המחשבות רדפו אותי. הכל נשאר אותו הדבר, איש לא מודע לך שכרגע הייתי יכול להישאר ללא רוח חיים ביער.