ינאי.

לא הכרנו ממש, אבל אתה מסוג האנשים שמספיק רק לפגוש פעם אחת ואתה שבוי של קסמם, רק פעם אחת ואתה פשוט אוהב אותם.

אני לא יודעת אם היית זוכר אותי כי עבר כבר הזמן, אך אי אפשר שלא לזכור אותך.

קשה לי לדמיין אותך חסר חיים כשבשיחה האחרונה שלנו איחלתי לך בתור הלצה לא להגיע לאבדון [תמיד היתה לך בדיחה או הלצה לשלוף, שנינות שכזאת שאין כמותה.], היית כל כך מלא חיים.

אי אפשר לתאר זאת אחרת. פשוט חי, כל כך חי. היית כל כך חי שהיה נדמה שפשוט תמיד תהיה שם.

לרגע לא חשבתי שאאלץ להאבק בעצמי כל כך רק כדיי לחבר שברי זכרונות שאתה נמצא בהם, מתלוצץ בבר ששנינו היינו פוקדים כקבע.

והזכרונות מרגישים כחומקים ממני, שברי זכרונות ממענים לשוב ולתת לי תמונה ברורה, לשמר את רוחך ואת חייך.

זיכרון אחד הוא בבר שבו היינו יושבים וזה היה אירוע מיוחד, היית מבואס, לא מיוחד מסיבה משמחת אלא מיוחד כי אתה לא היית מרבה להיות מבואס, זה היה אמצע שבוע אם אני זוכרת נכון והבר היה דיי ריק, ואני ישבתי שם כהרגלי עם הקולה שלי והתחלנו לדבר,

נפרדת מחברה שהייתה לך אז ושוחחנו על כך, עכשיו אני מרגישה מיוחדת כמו אותו הרגע כי בחרת לחלוק איתי, אולי מתוך רגע של חולשה ורצון לחוות חוות דעת של מישהו שאינו משוחד, ואולי סתם כי הייתי שם, אבל אני יודעת שאהבת להיות שמח וכך גם חיית.

הזכרון השני הוא בעבודה שהיתה לי ברחוב הרצל, בדיוק טיילת עם הכלבה וישבנו לדבר ואז סיימתי לעבוד והמשכנו ללכת ולדבר, אם זכרוני איני מטעה אותי אמרת שחזרת לחברה ושעברתם לגור יחד והייתי ממש שמחה בשבילך.

הזיכרון האחרון אינו ממש זיכרון, הפעם האחרונה שבה דיברנו היתה דרך מסך המחשב, ביקשתי ממך מספר של חבר משותף והייתה שיחה קצרה אך מצחיקה, כל כך אופיינית לך.

ועוד הרבה מיני זכרונות קצרצרים מלראות את פניך במקומות בילוי משותפים, חברים משותפים שכואבים, כאלה שהיו יותר קרובים אלייך.

ואני עדיין לא מצליחה לדמיין אותך חסר חיים, לא יכול להאמין שפשוט כך נדמת. הפסקת. חדלת.

אני קוראת את שכותבים עלייך ולך, מדברת עם החברים שלנו ומנסה לחזק אותם עם לכתך, המילים היפות שמתארות אותך במדיוק עוזרות לי להכיר אותך קצת יותר,

לדעת מי היית, ואפילו לאהוב אותך יותר. ועכשיו אתה כבר לא כאן ומאחוריך השארת רק הרס כמו רוקסטאר אמיתי.

נתת הופעה ועכשיו ירדת מהבמה ומה שנשאר לקהל זה רק להשתוקק לעוד, עוד שיר, עוד הדרן. אך אין, נגמרה ההופעה, כיבו את האורות ואתה ירדת מהבמה, הבמה עירומה מחכה לשובך אך אתה לא תשוב, וכולם עומדים ומצפים לשמוע שאין זה נכון וזה רק עוד בדיחה נוראית.

המציאות הזאת בכלל לא ניתנת להבנה.

ואני מוצאת את עצמי עצובה על כך שלא יצא לי להיות יותר קרובה אליך, להכיר אותך קצת יותר, שתכיר אותי קצת יותר. ועצובה על כך שעכשיו גם לא תהייה לי הזדמנות לעולם.

High is the way, but all eyes are upon the ground.

You were the light and the way they'll only read about.
I only pray, Heaven knows when to lift you out.

ינאי הבר צחור יהי זכרך ברוך