"המפ, אני עם אותם תחתונים כבר שבוע" היא חשבה לעצמה.
הנערות מסביבה היו עסוקות. הן דיברו אחת עם השניה, צחקו, החליפו מילים, שיחקו אחת לשניה בשיער, ריכלו, נמנעות מליצור קשר עין עם הילדה המוזרה שיושבת בצד, שותקת וחושבת.
הן נהגו להציק לה. צחקו על שיערה, שהיה גזור בצורה גסה, ביד לא מיומנת, בתספורת אדומה קצרה ששיוותה לה מראה של שדון. לעגו לידיה המצולקות, שחתכים רבים מעולם לא יחלימו מעליהם, חתכים ארוכים ומכוערים לכל אורך הזרוע. הן ריכלו בקולניות על רזונה המוגזם ונהנו להקניט אותה באמירות מעליבות לגבי צלעותיה הבולטות מעט. הן בילו שעות רבות בלעג על שתיקותיה ועל התנהגותה המבויישת, בניסיוןם להיות כמעט בלתי נראית.
והיא רק שתקה.
כשצחקו על שיערה, הייתה היא נזכרת כיצד המנוול ההוא נגע בה. העביר את ידו בשיערה, זיהם אותה, טינף את שיערה במגעו. "את יפה", הוא אמר לה, הוא לא הפסיק להגיד זאת. היא יכלה לחוות את הרגע מחדש, את הגועל שהתלווה אליו ואת הרצון להיפטר מהמגע, בתקווה שאיתו יעלם הזיכרון. הייתה היא נזכרת כיצד עמדה מול המראה, בוחנת את שיערה, עיניה דומעות וידיה רועדות. בהחלטה של רגע הורידה אותו לגמרי, בתקווה שאיתו תשיל מעט מהכאב.
כשלעגו לצלקותיה, הייתה היא מסתכלת על ידיה הצנומות, מעבירה בעדינות את אצבעותיה על החתכים, חושבת על החתכים הרבים שמסתתרים בבטן וברגליים. היא חשבה על הסבל שבליצור את החתכים, על העונג שבכאב המפלח הזה, שמעביר כל זיכרון של כאב ונותן לשיכחה להשתלט.
כשריכלו על רזונה, הייתה היא מנסה להבין למה הן מתכוונות. כשהסתכלה במראה, היא ראתה פעם אחרי פעם כל פגם ופגם, כל נקודת כיעור בגופה הלבן, בילדה הפגומה שידעה שהיא. היא חשה את הרעב החזק בבטנה וידעה שתיאלץ להעביר דקות רבות מעל האסלה, עם אצבע אחת בגרון שתשבור את היובש בקיא מרוקן ומענג.
אבל כבר לא היה לה אכפת. היא התעלמה לגמרי מהכאב ומההשפלה. היא ידעה שבעוד שעות ספורות היא כבר לא תיאלץ לשמוע את הצקותיהן. היא תעלם, בדיוק כמו שרצתה כבר זמן רב כל כך. להיעלם, לגמרי, ולעולם לא לחזור. היא ידעה שזה מה שהיא צריכה לעשות, ושרק כך תוכל להפסיק להרגיש כך. להפסיק לפחד בכל פעם שמעבירים עליה מבט, בכל פעם שפונים אליה, בכל מקום שהיא נמצאת.
היא הוציאה סיגרייה אחרונה מהקופסה. היא חשבה על הגברים איתם שכבה, כיצד נגעלה מכל אחד מהם, כיצד יראה מהגועל שבוודאי חשו כלפיה, ועל העובדה שבזכותם לפחות היא תסיים את השהות הסתמית שלה בעולם עם טעם מוכר בפה.
"פצפונת" אמרה אחת הבנות, מתקרבת אליה בהפגנתיות, מקניטה. "אנחנו לא רוצות אותך כאן, זונה קטנה. לכי תזייני למישהו אחר את השכל על הסיגריות שלך, אנחנו לא בעניין. אנחנו גם לא הגברים הפתטיים שלך, ששוכבים עם מופקרת כמוך, אז אין לך מה לחפש פה. תלכי מפה, גועל, ותמצאי לך מישהו שאם תזייני אותו, הוא יקנה לך איזה משהו לאכול, זה לא יזיק לך".
אבל הילדה רק חייכה. 'כדאי שאחליף תחתונים, זה כבר מגעיל', היא חשבה לעצמה.
אם למישהו יש רעיון לשם לדבר הזה שיגיד לי :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
דונהגרציה