לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

N-G




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2010

אלף (1)


"אוקי בואי נלך" אמרתי לעצמי, שמתי את אשפת החיצים שלי על הגב והתחלתי ללכת.

ירדתי במדרגות העץ והלכתי לעבר הדלת, רגע לפני שעזבתי את הבית הזה הסתובבתי אחורה.

הבית היה רעוע זה היה בטוח אבל פה גדלתי בעצם, ההורים שלי גידלו אותי תחת המבנה הישן הזה.

המשחקים ליד האח הקטנה, העזרה לאמא בבישול במטבח או סתם לשבת בסלון על כריות ולדבר עם בני משפחתי.

עכשיו אף אחד לא היה בבית, כל מה שנותר מבני משפחתי זה דבר חוץ מזיכרונות חמים ואוהבים.

המגפה לקחה את כולם, ומסיבה מוזרה היא לא תקפה אותי, אולי זה קשור לעובדה שהתרחקתי מהבית ומהכפר עצמו בזמן פריצת המגפה או שפשוט הגוף שלי נילחם טוב יותר עם מחלות.

"ניחנת בכישרון אדיר סן" נהג לומר לי אבי שהייתי ילדה קטנה "יכולת כישוף לא באה לכל אחד, אז תמיד שמקבלים יכולת כזאת צריך ללמוד להשתמש בא" אמר לי וליטף את ראשי.

"אז בוא אבא, בוא נצא החוצה עכשיו ותלמד אותי, הרי אתה יודע כשפים יותר טוב מכל אחד בכפר" תמיד נהגתי לומר, תכננתי לצאת מהמיטה אך הוא היה עוצר בעדי ומכסה אותי בפעם השנייה בשמיכה.

"לא עכשיו סן, את עוד קטנה מידי, שתגדלי אוכל ללמד אותך את סודות הכישוף".

"מתי אהיה מספיק גדולה אבא?" שאלתי בקול הזעיר שלי.

"שתהיי בת 17, ביום הולדתך ה17 נצא החוצה ליער ונתאמן בכישוף" ובנימה זאת תמיד יצא מהחדר והשאיר אותי לבד בחושך.

"עכשיו אני בת 17 ואין לי אותך לצידי אבא" עיניי היו עצומות שלחשתי את זה.

פתחתי עיניים וראיתי את הבית הישן מולי, האח, המטבח והסלון עמוד כאילו לא השתמשו בהם כבר כמה חודשים.

אוזניי האלף שלי צלצלו, משיהוא היה בקרבת מקום, וזיהיתי את הצעדים הללו בכל מקום, זאת הייתה זקנת השבט, ביאטריס.

פתחתי את הדלת לפני שתצליח לדפוק, אפילו בתור אלפית הייתה לי שמיעה חזקה יותר משאר בני מיני.

היא כמובן נבהלה במקצת ממני אך במהרה נזכרה שתמיד אני עושה זאת וחייכה אליי.

"באתי לברך אותך לשלום, בפעם האחרונה" הפסיקה לחייך והביטה בי במבט רציני כמו שתמיד נתנה לאלפים החדשים שיצאו למסעות.

"הבאתי לך משהו" אמרה וחיפשה דבר מה בכיסיה.

"הנה" אמרה והושיטה לי משהו, אך מכיוון שידיה היו סגורות לא יכולתי ליראות מהו.

היא פתחה אותם ובינים הייתה סיכה שברירית עם סמל השבט עליה, פרח המורל, הוא היה מפוסל בעדינות שרק אנו האלפים יכולים לעשות.

היא סימנה לי להתכופף במקצת כדי שתוכל לשים את הסיכה על ראשי, התכופפתי והסתכלתי על האדמה עד שתוכל לשים את הסיכה.

"את יכולה לקום סן" ושמה את ידה על סנטרי על מנת להרים את ראשי.

עמדתי זקוף ושוב הייתי יותר גבוהה ממנה, היא רק בהתה בי למשך כמה זמן.

"תמיד היה לך שיער כזה יפה" היא העבירה יד בשיערי החום, לא כמו הרבה מתושביי הכפר שלי היה מתולתל ולא חלק.

"עינייך הירוקות מסמלות על חיבורך לטבע, גוון הדשא מסמל על אהבתך לצמחים והגוונים החומים בקצוות אומרים שאת מתחברת גם לאדמה וליצורים ששוכנים עליה" היא עזבה את שיערי והסתכלה אל תוך עיני.

"לכי למסעך לגילוי עצמי, ומקווה שתחזרי בשלום" אמרה והרכינה את ראשה, מה שבתרבות שלנו מסמל על סיום השיחה בכבוד.

הרכנתי את ראשי בקצרות, סידרתי את אשפת החיצים שלי והתחלתי ללכת לכיוון היער.

רגלי הארוכות רק עזרו לי לעבור את תחילת היער הסבוכה, אך זה לא אומר שלא נשרטתי מהענפים הנמוכים.

בארץ שלנו ישנו חוק שאוסר על כישוף של קסמים, ולכן כל מי שניראה משתמש בקסמים מוצא להורג, מכיוון שלא היה בי רצון למות אז לפני שאוכל להשתמש בספר הקסמים שלקחתי איתי ולהתאמן על מה שהייתי אמורה לעשות עם אבי, הייתי צריכה להיכנס למעמקי היער.

אחרי כמה שעות עמדתי במקום, הייתי כבר עייפה, אחרי כמה שעות של הליכה אלפים לא מתעייפים כל כך מהר אבל בגלל שזה היה דרך יער אז הייתי חייבת לעצור לשתות מים.

מכיוון ששמעתי זרימה כל שהיא בקרבת מקום המשכתי ללכת עוד קצת עד שמצאתי מעיין קטן.

התיישבתי על סלע חלקלק מתחת צל של עץ כלשהוא ולקחתי נשימה עמוקה.

הורדתי את אשפת החיצים שלי ואת התיק שלי לידי, לפני שאוכל לכשף אצטרך לאכול משהו, זה דורש אנרגיה רבה לכשף כשפים.

אחרי שאכלתי תפוח ושתיתי קצת מים מהנחל הוצאתי את הספר מהתיק שלי, הוא היה די כבד.

פתחתי את הספר בעמוד אקראי.

מולי היו כשפי שינוי צורה, כשפים מסובכים מידי בשביל מתחילה אז דפדפתי כמה עשרות עמודים אחורה ומצאתי את הבסיסים יותר- כשפי הרמת חפצים.

"אינונוע" כיוונתי את הכשף לעבר חלוק נחל בקרבת מקום, ידי הייתה מעוגלת במקצת, החזיקה את הכישוף.

האבן התרוממה מתוך המים ועמדה בגובה של מטר באוויר "אינונוע!" אמרתי הפעם יותר חזק והאבן התרוממה עוד לגובה של 3 מטרים באוויר, ועוד אבנים יותר קטנות התרוממו קצת בגובה של כמה סנטימטרים מהאדמה.

נכתב על ידי , 28/9/2010 10:34  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




Avatarכינוי: 

בת: 29

תמונה




407
הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לangels should cry אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על angels should cry ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)